מאוחר יותר באותו ערב, בית הקפה רחש בשקט דומם שאופייני לשעת הסגירה. הלקוח האחרון עזב כמעט לפני שעה, ועכשיו נשארנו רק אני, אמא ופטרישיה. גשם טפטף בעדינות על החלונות ויצר אדוות על הזכוכית. האור העמום מפנסי הרחוב בחוץ צייר דוגמאות זהובות על השולחנות. ניגבתי את הדלפק בפעם השלישית, מושכת את הרגע. עדיין לא הייתי מוכנה לעזוב, למרות שידעתי שאני חייבת. פטרישיה ישבה באחת התאים, גוללת בטלפון שלה עם החיוך החצי