למחרת היום, מצאתי את עצמי מטיילת ליד האחוזה המשפחתית של אדריאן. לא תכננתי להגיע לכאן, אבל אחרי שעות של הליכה חסרת מנוחה בבית ההורים שלי, הייתי צריכה תירוץ לצאת. אמא שלי צפתה בי כאילו אני עומדת להישבר בכל רגע, ואבא שלי רמז בלי סוף על "לקחת זמן לחשוב על הדברים". לא הייתי צריכה זמן. הייתי צריכה בהירות. הרעיון של להיתקל באדריאן היה הדבר האחרון שרציתי, אבל משהו משך אותי לכאן בכל זאת. אולי זה היה סקרנות