"אני עוזבת, אדריאן." המילים הרגישו כבדות כשעזבו את פי, כמו אבנים השוקעות לקרקעית אגם. לא תכננתי לומר אותן - לא הבוקר, לא כשהוא עומד כל כך קרוב, צופה בי כאילו הוא כבר ידע שמשהו לא בסדר. אבל ברגע שהמילים יצאו, לא יכולתי להחזיר אותן. מבטו של אדריאן ניתק מהניירות על שולחנו, עיניו מצטמצמות מעט כאילו לא שמע אותי נכון. "אני...מה?" קיפלתי את זרועותיי, נאחזת בדבר היחיד ששמר אותי זקופה - גאווה. "אני נוסעת ל