"את באה או לא?" קולו של אדריאן החזיר אותי מהמסמכים שבדקתי על שולחנו, הטון שלו היה חד וציפה לתשובה. מצמצתי לעברו, מופתעת. "לאן אנחנו הולכים?" "חכי ותראי." הוא חייך חיוך זדוני, ובלי מילה נוספת, יצא, והשאיר אותי מתאמצת להדביק אותו. איזה חוצפן. עקבתי אחריו למכוניתו, שם הוא החליק למושב האחורי, בקושי מתייחס אליי כשנכנסתי אחריו. "אתה ברצינות לא הולך לספר לי כלום?" שאלתי, קולי טפטף בתסכול. "סבלנות, מיה." הוא אפילו לא הסתכל עליי, רק בהה החוצה מהחלון, רגוע כתמיד. עצרנו מול בוטיק יוקרתי. הצצתי החוצה מהחלון ופניתי אליו, נבוכה. "בוטיק? מה, אתה הולך לעשות קניות עכשיו?" בלי מילה, הוא פתח את דלתו, אותת לי לצאת. עקבתי אחריו, רק בגלל שהסקרנות שלי השתלטה עליי. בפנים, הבוטיק היה כולו רצפות שיש, מראות ומתלים של שמלות מעצבים. המנהלת, אישה גבוהה ואלגנטית, ניגשה אלינו מיד. "אחר צהריים טובים, מר נייט," היא בירכה אותו בחיוך שהיה חם מדי. עיניה נעו אליי, מודדות אותי. "וזו בטח מיה. בואי איתי, יקירתי." "בואי איתך לאן?" מלמלתי, עדיין מנסה להבין מה קורה. הצצתי חזרה אל אדריאן, שהנהן, דוחף אותי קדימה עם הבעה שאמרה, תסמכי עליי - כאילו הייתה לי ברירה. האישה הובילה אותי לחדר מדידה פרטי מרופד בשורות של שמלות ערב. "מר נייט רצה שתמדדי כמה שמלות לאירוע מיוחד." עמדתי לשאול מה הכוונה ב"אירוע מיוחד", אבל היא הגישה לי שמלת שנהב מהממת שגרמה לי לעצור. הבד היה רך, אלגנטי, כמעט מתחנן שילבשו אותו. "נו, תמדדי אותה," היא האיצה בי. החלקתי לתוך השמלה, והרגשתי כאילו נכנסתי לחיים של מישהי אחרת. כשיצאתי, עיניו של אדריאן נעו עליי, ולרגע, הוא נראה כמעט... מרוצה. כמעט. "נראה טוב," הוא אמר באדישות, כאילו לא היינו באמצע איזו הרפתקה מטורפת ואבסורדית. "טוב? זה כל מה שיש לך להגיד?" נאנחתי, מותשת. "אפשר לדעת למה אני משחקת בנדמה לי?" "עוד לא סיימנו," הוא ענה. "בואי אחרי." עברנו לחלק אחר של הבוטיק, שם תצוגה של טבעות נצצה תחת האורות. עיניי התרחבו. "טבעות? אדריאן... אלה טבעות נישואין?" "חדה כתמיד," הוא התלוצץ, הרים טבעת פשוטה ואלגנטית והחליק אותה על האצבע שלי לפני שהספקתי להגיב. היהלום נצץ באור, ובהיתי בו, חסרת מילים. "אתה באמת עושה את זה בלי לספר לי כלום, נכון?" נזפתי, מושכת את ידי בחזרה ובוהה בו. "זה לא נורמלי, אדריאן. אנשים לא סתם-" הוא קטע אותי במבט רגוע. "חשבתי שהבנת. בלי טררם, בלי עיכובים. עכשיו, אנחנו עושים את זה או לא?" פתחתי את הפה כדי להתווכח, אבל הוא כבר בחר את הטבעת שלו ומסר אותה למוכרת. הכל הרגיש כמו חלום - חלום מרגיז ומתסכל שלא הצלחתי להתעורר ממנו. כשסוף סוף עזבנו את הבוטיק, הוא פנה אליי שוב. "התחנה הבאה - הרישום." לסתי נשמטה. "הרישום? אתה צוחק? אתה באמת הולך לעשות את זה עכשיו? היום?" "כן," הוא אמר, כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו בעולם. "היום." "אבל-" גמגמתי, עדיין נאבקת בקצב של הכל. "אבל זה... מהר מדי, אדריאן. אני אפילו לא יכולה-" "את רוצה את ההסדר או לא?" הוא הסתכל עליי, עיניו קרות אך חודרות. "כי אין כאן חצי דרך, מיה." סגרתי את הפה, והבנתי שכל מחאה חסרת טעם. האיש הזה החליט. אז, לקחתי נשימה עמוקה, נכנסתי למכונית וניסיתי לייצב את מחשבותיי המשתוללות כשהנהג הסיע אותנו לרישום העירוני. בפנים, הרגשתי כאילו העולם נע בהילוך מהיר. ניירות, עטים, חתימות... ובאיזושהי דרך, תוך דקות, היינו נשואים רשמית. הצצתי למטה על הטבעת על האצבע שלי, עדיין מנסה להאמין שזה אמיתי. כשחזרנו החוצה, אדריאן כבר הלך לכיוון המכונית. "בואי נלך הביתה," הוא קרא מעבר לכתפו. "הביתה?" כמעט נחנקתי. "לא ארזתי. אפילו לא הספקתי לחזור לדירה שלי! אדריאן, אני לא מוכנה ל... לכל זה." הוא עצר, הסתובב אליי. "את לא תצטרכי שום דבר מהדירה שלך. טיפלתי בהכל." "מה זאת אומרת 'טיפלת בה'?" בהיתי בו, תערובת מוזרה של כעס וחוסר אמון רתחה בי. "בדיוק מה שאמרתי." הוא הרים גבה, לא מוטרד. "כל מה שאת צריכה נמצא בבית. עכשיו, את באה או לא?" נענעתי בראשי, המומה לגמרי מהביטחון שלו, מההתעלמות המוחלטת שלו מכמה שהכל היה מכריע. אבל שוב, הוא ניצח, ונכנסתי למכונית, והרגשתי לכודה יותר מתמיד. כשעצרנו בביתו - ביתנו - הייתי חייבת להודות, זה היה מרשים. מגדל יוקרה, מהסוג שרואים רק במגזינים. הוא הוביל אותי למעלית פרטית שהסיעה אותנו לפנטהאוז, ויצאתי למרחב שצעק עושר. חלונות מהרצפה עד התקרה, עיצוב יקר, כל הפינוקים. "זה... המקום שלנו?" שאלתי, נאבקת להאמין. הוא הנהן קלות, נראה אדיש. "החדר שלך נמצא במורד המסדרון." הוא סימן לי לעקוב אחריו, ונכנסנו לחדר שינה שהיה כמעט בגודל כל הדירה הישנה שלי. ארון הבגדים לבדו השאיר אותי חסרת מילים, מלא בבגדים שיכולתי להגיד שעולים יותר ממה שהרווחתי בשנה. העברתי את ידי על מתלי בגדי המעצבים, עדיין מנסה לתפוס שזה אמור להיות החיים החדשים שלי. שמלות, חולצות, אפילו נעליים במידה שלי - הכל מאורגן בקפידה, מחכה לי. היוקרה הטהורה של זה הייתה מדהימה. "כל זה... זה יותר מדי," מלמלתי, כמעט לעצמי, כשפניתי אל אדריאן, שהסתכל עליי עם אותה הבעה בלתי ניתנת לקריאה. "תתרגלי לזה," הוא ענה בקרירות. "כל מה שאת צריכה נמצא כאן. את לא תצטרכי לחזור למקום הישן שלך." "נכון." ניסיתי לשמור על קולי יציב, אבל כל המצב הרגיש סוריאליסטי. זה לא היה רק שדרוג; זה היה כאילו נכנסתי לחיים של מישהי אחרת, מישהי שיכולה באמת להשתייך למקום כזה. וכל זה בגלל... נישואי חוזה? קולו של אדריאן שיבש את מחשבותיי. "קחי רגע להתמקם. אני אהיה במשרד שלי אם תצטרכי משהו." שקעתי על קצה המיטה, עדיין המומה, כשהוא הסתובב ללכת. "אה, ועוד משהו," הוא הוסיף, ועצר ליד הפתח. "ההופעה הפומבית הראשונה שלנו כזוג היא מחר. תהיי מוכנה." לבי החסיר פעימה. "חכה, הופעה פומבית? כבר?" הוא משך בכתפיו. "כן. ככל שהעולם יראה אותנו ביחד מוקדם יותר, כך ייטב. אז תנוחי קצת, מיה. מחר הולך להיות יום גדול." ובזה, הוא נעלם, והשאיר אותי בחדר הענק והמעוצב להפליא שאמור היה להיות שלי. ישבתי שם לרגע, רק סופגת את הכל, מנסה לעכל את העובדה שזה באמת קורה. רק אתמול, חייתי את חיי הרגילים והצפויים, עובדת בדרכי למעלה בחברה, חושבת שאולי אסיים עם מישהו כמו גרג. עכשיו, אני נשואה לאדריאן נייט, אחד האנשים העשירים ביותר בעיר, וכל מה שידעתי הרגיש כאילו התהפך. נשכבתי על המיטה המרופדת והגדולה, בוהה בתקרה, מנסה להבין את השעות האחרונות. האם זה בכלל אמיתי? או איזה חלום מוזר שאני אתעורר ממנו בכל רגע? אבל כשמבטי נח על טבעת היהלום הנוצצת על האצבע שלי, המציאות היכתה בי בעוצמה. זה אמיתי. אלה החיים שלי עכשיו. לטוב ולרע.