"מישהו צופה בנו," מלמל אדריאן, קולו נמוך אך נחרץ. מבטו החד נע בין הוורד התמים על השולחן לנוף שמעבר למרפסת. "צופה בי," תיקנתי אותו, כשאני פוסעת ליד הספה. "ואולי בפעם הבאה הם יוותרו על התיאטרליות. פתק פשוט היה מספיק." "זה לא צחוק, מיה," הוא נזף, טון הדיבור שלו חד. "מי שהשאיר את הוורד הזה רוצה להיכנס לך לראש." "נו, ברכות להם – זה עובד," השבתי בנשיפה, כשאני משפשפת את זרועותיי. חוסר הנוחות נצמד אליי כמ