"אני לא יכולה להתחתן איתך, אדריאן." המילים יוצאות חדות יותר ממה שהתכוונתי, מהדהדות קלות בשקט של בית הקפה. אדריאן בקושי ממצמץ; הוא רק צופה בי, רגוע כתמיד, כאילו ציפה לזה. אני מחכה לסוג כלשהו של תגובה, אבל הוא רק מרים גבה, נותן לי את אותו מבט מתסכל ובלתי קריא. "את בטוחה בכך?" הוא שואל, בוחש את הקפה שלו בנחת. "כי מאיפה שאני יושב, זה פתרון מעשי. את זוכה לשמור על העבודה שלך, ואני מקבל את מה שאני צריך." אני מנענעת בראשי, מרגישה את הדופק שלי מואץ. "אני מצטערת, אבל אני לא יכולה. כבר יש לי חבר. ואני לא מאמינה בנישואין בלי... נו, רומנטיקה." "הוא יודע מה קורה כאן?" השאלה של אדריאן רגועה, והיא תופסת אותי לא מוכנה. "זה... זה לא רלוונטי." הוא מושך בכתפיו. "נראה לי רלוונטי. את לא חייבת לענות עכשיו. אני אתן לך זמן לחשוב על זה." "לא," אמרתי, קמה. "התשובה שלי היא לא. וזה סופי." הוא פשוט מהנהן, כאילו זה הדבר הכי צפוי בעולם. "בסדר, מיה. אבל תזכרי, ההצעה שלי עדיין בתוקף." אני לא נותנת לו הזדמנות נוספת לשכנע אותי אחרת. דעתי נחושה - אני לא רוצה לקחת חלק בהצעה המוזרה שלו. אחרי שעזבתי את בית הקפה, אני מוצאת את עצמי גוללת בטלפון שלי עד שאני רואה את השם של גרג. למרות כל מה שקרה בינינו, יש חלק בי שעדיין מקווה שנוכל להסתדר. זה טיפשי, אבל אני אומרת לעצמי שמה שקרה היה רק טעות, מהמורה בדרך. אני נושמת נשימה עמוקה ומייצבת והולכת לדירה שלו. כשאני מגיעה, הדלת פתוחה מעט. אני דופקת בעדינות, אבל אין תשובה, אז אני דוחפת אותה קצת יותר ונכנסת. צחוק רך צף במורד המסדרון - צחוק של אישה. הבטן שלי מתהפכת, אבל אני אומרת לעצמי שאני סתם פרנואידית. עד שאני שומעת את זה שוב, מגיע מחדר השינה שלו. אני הולכת במורד המסדרון, כל צעד כבד יותר מקודמו, עד שאני מגיעה לדלת שלו. אני יכולה לראות אותו עכשיו, שזור עם מישהי אחרת על המיטה. וזו לא האישה מלפני. זו מישהי אחרת לגמרי. "גרג?" אני נחנקת, קולי תערובת של כעס וחוסר אמון. הם קופאים, והוא מרים את מבטו, מופתע. האישה ממהרת לאסוף את בגדיה, משליכה מבט מתנצל לכיווני כשהיא ממהרת על פני, החוצה מהדלת. אני בקושי מתייחסת אליה, המיקוד שלי כולו על גרג, שיושב עכשיו, מסתכל עליי כאילו אני זו שעשתה משהו לא בסדר. "מיה," הוא נאנח, כאילו זה באשמתי איכשהו. "אתה רציני עכשיו, גרג?" אני יורקת, מרגישה את קולי רועד מכעס. "חשבתי שמה שקרה קודם היה טעות. באמת חשבתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר, אולי אני הייתי הבעיה. אבל עכשיו אני רואה מה באמת קורה - אתה סתם זונה מלוכלכת." הוא מושך בכתפיו, מושך את החולצה שלו באדישות מעצבנת. "תראי, מיה, אני לא חושב שזה עובד. אני לא יכול להמשיך לעשות את זה איתך." "לעשות מה, בדיוק?" הידיים שלי קפוצות לאגרופים, קולי רועד בכל מילה. "חשבתי שאנחנו במערכת יחסים. אבל אתה כנראה לא מסוגל לשום מחויבות אמיתית." הוא מגלגל את עיניו, בקושי מסתכל עליי. "את מגיבה בצורה מוגזמת. לא היינו רציניים." אני פותחת את הפה כדי להגיב, אבל לא נשאר מה לומר. אני מסתובבת ויוצאת, טורקת את הדלת מאחוריי. יש ריקנות כואבת בחזה שלי, אבל מעורבב בה כעס בוער, תחושה של בגידה שהופכת את הצעדים שלי למהירים וחדים יותר כשאני עוזבת. ההליכה חזרה לדירה שלי מעורפלת. אני בקושי יכולה לעבד את מה שקרה זה עתה, וכשאני מגיעה למקום שלי, הטלפון שלי מצלצל בכיס שלי. אני בודקת את המסך - אמא. אני נושמת נשימה עמוקה, מכריחה את עצמי להישמע עליזה. "היי, אמא." "מותק, מה שלומך?" קולה חם אבל מתוח, וזה מושך לי את הלב. "רק רצינו להתקשר ולראות מה שלומך." "אני בסדר," אני אומרת, דוחפת הכל הצידה לרגע. "סתם... את יודעת, עסוקה בעבודה." "אה, זה נפלא." היא מהססת, ואז נאנחת. "תקשיבי, יקירתי, לא הייתי שואלת אם זה לא היה דחוף, אבל אנחנו קצת במאבק כלכלי כרגע. אם תוכלי לחסוך קצת, זה יהיה כל כך משמעותי עבורנו." הלב שלי שוקע, ואני אוחזת בטלפון חזק יותר. "כמובן, אמא. אני אראה מה אני יכולה לעשות." אנחנו משוחחות קצת יותר, ואני שומרת על קולי בהיר, מסתירה את הלחץ הגובר שלוחץ עליי. כשאנחנו מנתקות, אני שוקעת על הספה שלי, בוהה ברצפה כשהמציאות מתנפצת מכל הצדדים. החשבונות, המשפחה שלי, העבודה שלי... אני צריכה את העבודה הזאת יותר מתמיד. המוח שלי ממשיך לחזור להצעה של אדריאן. אני רוצה לדחות את הרעיון לחלוטין, אבל אין דרך אחרת שאני יכולה להחזיק הכל ביחד. הבחירה היחידה שלי עכשיו היא זו שלא רציתי לשקול. אני צריכה לקבל את ההצעה שלו. למחרת בבוקר, אני הולכת למשרד, כל צעד מרגיש כבד יותר. כשאני מגיעה למסדרון המוביל למשרד של אדריאן, אני מבחינה בליסה ליד חדר ההפסקות. עיניה מצטמצמות כשהיא רואה אותי, והיא מצליבה ידיים בחיוך זחוח. "מיה," היא מלגלגת. "חשבתי שעד עכשיו כבר תלכי. את לא יודעת מה המקום שלך?" אני ממשיכה ללכת, נותנת למילים שלה להתגלגל מעליי. אבל בדיוק כשאני עומדת לעבור אותה, אני עוצרת, מסתובבת אליה בחיוך רגוע. "אני כן יודעת מה המקום שלי, ליסה. בגלל זה אני כאן. אולי כדאי לך לדאוג לשלך." היא פותחת את הפה כדי להגיב, אבל לא יוצאות מילים. בפעם הראשונה, היא חסרת מילים. אני מרשה לעצמי חיוך קטן ומסופק כשאני ממשיכה למשרד של אדריאן. כשאני נכנסת, אדריאן יושב מאחורי השולחן שלו, מרים את מבטו כשאני נכנסת. יש ניצוץ של סיפוק בעיניו, אבל הוא לא אומר כלום, מחכה שאני אדבר. "אני אעשה את זה," אני אומרת, פוגשת את מבטו. "אבל יש לי תנאים." "המשיכי," הוא אומר, מצמיד את ידיו על השולחן שלו. "ראשית, שום אינטימיות. בכלל לא. שנית, אנחנו ישנים בחדרים נפרדים. שלישית, המשפחה שלי לעולם לא צריכה לדעת שזה מזויף. וכשהכל ייגמר, אנחנו חוזרים לחיים שלנו. בלי סיבוכים, בלי דרמה." הוא מהנהן בלי להסס. "מוסכם." אז, בלי מילה, הוא פותח מגירה ומוציא חוזה עבה, מניח אותו על השולחן מולי. אני בוהה בו, מרימה גבות. "היה לך את זה מוכן?" הוא נשען לאחור, חיוך ממזרי משחק על שפתיו. "אני יודע כמה את אוהבת את העבודה שלך, מיה. הייתי די בטוח שלא תוותרי עליה כל כך בקלות." הלסת שלי מתהדקת, אבל אני לא אומרת כלום, מושיטה יד לחוזה. כשאני סורקת את המסמך, אני מבחינה בסעיף הקובע שנצטרך להישאר נשואים שנה. שנה. אני נושמת נשימה עמוקה, מרימה את העט וחותמת. אחרי שהנחתי את העט, אני מרימה את מבטי אל אדריאן, שאלות מסתובבות במוחי. "אני יודעת למה אני עושה את זה - אין לי ברירה. אבל למה אתה עושה את זה? מה יוצא לך מזה?" הבעתו משתנה, נעשית קשה יותר לקריאה. "זה... מסובך. בואי פשוט נגיד שזה לטובת שנינו." אני זועפת, בוחנת את פניו כדי למצוא רמז לתשובה, אבל הוא רק מחייך את החיוך החידתי הזה. הוא מושיט את ידו. "ברוכה הבאה, מיה. תתכונני להיות גברת נייט."