"אתה צוחק, נכון?" בהיתי באדריאן, ידיים שלובות כשהוא נשען באדישות על השיש במטבח, חיוך קטן ומעצבן משך בזווית שפתיו. "אני לא," הוא ענה בחלקלקות, מחזיק שני כרטיסים כאילו היו סוג של מנחת שלום. "זה כבר הוזמן. אנחנו יוצאים מחר בבוקר." צמצמתי את עיניי, מסרבת להקל עליו. "ואתה החלטת על כל זה בעצמך?" "זה חלק מהתדמית הציבורית שלנו," הוא אמר, מושך בכתפיו כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם. "אנשים מצפים מאיתנו לעשות