האוויר הקר של הלילה נדמה עכשיו חד יותר, נושך את עורי בעוד אחיזתו של אדריאן על פרק ידי נותרה איתנה. נשימתו הייתה יציבה, עיניו הכהות נעוצות בקצה היער, סורקות אחר כל סימן לתנועה. מה שזה לא יהיה – או מי שזה לא יהיה – שהיה שם בחוץ, נעלם. לעת עתה. "אנחנו צריכים לחזור פנימה," אמר אדריאן בתקיפות, כבר מוביל אותי לעבר אולם הקבלה. אחיזתו המגוננת עלי לא נחלשה לרגע. לא יכולתי להפסיק לרעוד, מחשבותיי עדיין סוערו