"חייכי, מיה. את נראית כאילו גוררים אותך להוצאה להורג." קולו של אדריאן היה רך, אך החדות שבו גרמה לי להרים מבט. ידו נחה קלות על קימור גבי כשירדנו מהמכונית, מצלמות הבזיקו כמו מכות ברק זעירות על פני הכניסה לאחוזת נייט. הדבקתי על פניי את סוג החיוך ששיכללתי בשבועות האחרונים - מנומס, מרוחק ומספיק אמין כדי לעבור. "לא הבנתי שזה חלק מהעסקה," אמרתי בשקט, צופה בנחיל הצלמים מאחורי החבלים הקטיפתיים. "זה לא היה