הבוקר שאחרי התקרית בבית הקפה היה מוזר ובלתי נסבל. השקט במטבח היה סמיך, כבד יותר מאי פעם. אדריאן נשען על השיש, גולל בטלפון שלו כאילו הוא מנסה למחוק אותי מהזיכרון שלו. עמדתי ליד הכיור, בוהה באותה פרוסת טוסט לא מרוחה כאילו עברה נצח, המחשבות שלי דוהרות. לא יכולתי לסבול את זה יותר. "אנחנו באמת הולכים לבלות את כל היום בהעמדת פנים שהשני לא קיים?" הוא אפילו לא הרים את מבטו. "אני לא מעמיד פנים, מיה." קולו