הבטתי אל האופק מהמרפסת הקטנה שלי, משב הרוח הקריר ליטף את פני. שמי הערב המוקדם היו מפוספסים בגוונים רכים של סגול וכתום, קנבס שליו שהיה צריך להרגיע את הסערה בראשי. העיירה הציורית אליה ברחתי הציעה שלווה ורוגע, אבל ראשי היה הכל חוץ משליו. מחשבותיי היו רועשות, כאוטיות ובלתי פוסקות. השאלה שחזרתי אליה שוב ושוב הייתה שאלה שלא רציתי לענות עליה: האם ליבי גדול מספיק כדי להכניס את אדריאן בחזרה, או שהגיע הזמן