"אני רק צריכה עוד זמן," לחשתי, קולי בקושי נשמע מעל ללחש הרך של בריזת הערב. שביל האבנים מתחת לרגלי הרגיש לא אחיד, משקף את המהומה שבתוכי. איתן עמד במרחק כמה מטרים ממני, ידיו תחובות בכיסי מעיל העור השחוק שלו. לרגע, הוא לא זז, כאילו מילותיי השתרשו אותו פיזית למקום. שפתיו נפערו קלות, ויכולתי לראות אותו נאבק במה לומר. לבסוף, הוא הנהן, התנועה נוקשה ומסויגת. "קחי את כל הזמן שאת צריכה, מיה," הוא אמר ברכות,