הוא הוביל אותי לשולחן האוכל, שם חיכתה ארוחת הבוקר. מבטי נפל על הידיים השלובות שלנו ופאניקה חדה עברה בי. משכתי את ידי לאחור, ונמנעתי ממבטו. "אני אסתדר," מלמלתי, מתיישבת בכיסא מולו. הוא לא הגיב לנסיגתי, רק התיישב גם הוא. ואז שמתי לב לצלחת של סקונס אוכמניות. סקונס האוכמניות האהובים עלי. "תתחילי," הוא אמר, שם לב למבטי. "תאכלי." "אני לא רעבה." הבטן שלי בחרה ברגע הזה לקרקר בקול רם. בוגדת. פניי בערות ממב