ההכנות לאירוסין סחפו את הימים הבאים כסערה. קיילן נשאר לצידי בכל פרט – מדידות השמלה שבהן משי לחש על עורי, בחירת המקום שבו התווכחנו על סידורי הפרחים עד שראשי הסתחרר. נוכחותו קרקעה אותי כשהבחירות הרגישו מכריעות. הוא לא ביקר את בלייר בבית החולים מאז התקרית. כששאלתי על כך, לסתו התהדקה. "הסוסים הוזרקו בסוג של סם", אמר, ואצבעותיו השתלבו בשלי. "מישהו גרם להם בכוונה להשתולל. אני אטפל במצב של בלייר כראוי."