מנקודת מבטה של סייבל: הצלחתי לישון שלוש שעות לפני שאזעקת הטלפון שלי גררה אותי חזרה למציאות. התקלחתי במהירות וחטפתי קפה מלובי המלון לפני שנסעתי לבית החולים. השגרה המוכרת הרגישה מקורקעת - סבבים, תיקי חולים, צפצוף קבוע של מוניטורים. הטלפון שלי רטט בהפסקת הצהריים. השם של קיילן על המסך גרם לי לעצור. *"בוקר טוב, סאבי. ישנת טוב? אכלת משהו היום?"* מצמצתי בהודעה. מתי בפעם האחרונה מישהו שאל על הצרכים הבסיסי