מצמצתי לעברה. "מה?" "אותו חודש במרתף..." קולה נשבר. "סבלת? נפגעת?" השאלות ניתכו בזו אחר זו, כל אחת מהן חדורה בדאגה. "מישהו טיפל בך? אכלת כמו שצריך?" "נתנו לך שמיכות? היה קר? היית לבד כל הזמן?" נעצתי בה מבט, מוחי מתקשה לעבד את המתרחש. "סייבל—" "אני כל הזמן חושבת עליך נעול במקום הנורא הזה." דמעות נוספות נשרו. "הכל בגלל שהגנת עלי." היא לא פחדה. היא לא ברחה. היא בכתה כי היא דאגה *לי*. משכתי אותה אל חז