"האם כדאי לי?" המבוכה על פניו הייתה כמעט מגוחכת. זה לא היה התסריט שהוא כתב בראשו. "סייבל." קולו נחלש. "אני יודע מה את חושבת." "אתה?" "את מוטרדת בגלל קמילה. בגלל מה שאנשים עלולים להגיד." סיימתי את היין שלי. "אתה מוטרד ממשהו?" "לא, אני פשוט..." הוא גמגם במילים. "חשבתי שאולי את מרגישה... אני לא יודע. קנאה?" "למה שאקנא?" השאלה נתלתה בינינו. דארל בהה בי כאילו צמח לי ראש שני. "כי..." הוא נופף בידו במעורפל לכיוון שבו קמילה צחקה עם מרקוס. "בגלל איך שהדברים נראו." "איך הם נראו?" "לעזאזל, סייבל." קולו נסדק בתסכול. "איפה האש? איפה המאבק? למה את לא..." הוא עצר את עצמו. "למה אני לא מה?" הוא לא אמר דבר. אבל ידעתי למה הוא התכוון. *למה את לא מתפרקת? למה את לא נותנת לי את הרגשות המבולגנים שאני יכול לתמרן?* במשך שלוש שנים, הוא הסתמך על חוסר הביטחון שלי. על הצורך הנואש שלי באישור שלו. על הפחד שלי לאבד אותו. הערב, הוא הסתכל על זרה. "רוצה להמשיך לשחק?" הצבעתי לעבר הקבוצה שהתארגנה מחדש סביב שולחן הקפה. "כן." קולו יצא צרוד. "בטח." *** הבקבוק הסתובב שוב, והפעם נעצר על קמילה. היא מחאה כפיים כמו ילדה נלהבת. "אמת או חובה?" שאלה אמילי. "חובה, ברור." החיוך של קמילה יכול היה להפעיל את העיר. "אני אף פעם לא נסוגה מאתגר." מישהו צעק הצעות. אחרים צחקו וקראו למשהו שערורייתי. אבל ריאן היה זה שהנחית את המכה הסופית. "תנשקי כל בחור בחדר הזה. בחירה שלך." החדר התפוצץ בשריקות זאב ועידוד. קמילה עמדה בחן, ירכיה מתנדנדות כשהיא סקרה את האפשרויות שלה. כל עין גברית עקבה אחר תנועתה. "איזה בחירות קשות." היא נשכה את שפתה התחתונה בהצגה מוגזמת של התחשבות. "כולם כל כך נאים." דארל ישב נוקשה לידי. ידיו היו קפוצות לאגרופים על ירכיו. קמילה הסתובבה לאט במעגל, ועצרה מאחורי כיסאו של כל גבר. כשהגיעה לדארל, אצבעותיה ליטפו את כתפיו. "מפתה," היא מלמרה. נשימתו נעתקה. הצליל שלח קרח בעורקי. אבל אז היא המשיכה הלאה, והמשיכה במעגל שלה עד שהגיעה למרקוס. היא עצרה מאחורי כיסאו והניחה את שתי ידיה על כתפיו. "אתה תתאים לי מצוין." מרקוס חייך והסתובב בכיסאו כדי לפנות אליה. "הלילה המאושר שלי." ואז דארל התפוצץ. "לא." המילה הבודדת בקעה בחדר כמו שוט. הוא זינק על רגליו כל כך מהר שהכיסא שלו נגרר לאחור. "המשחק נגמר." עיניה של קמילה התרחבו בחוסר אשמה מזויף. "אבל רלי, זה רק משחק." "אמרתי לא." הוא צעד לעברה בשלושה צעדים מהירים ותפס את פרק ידה. "אנחנו הולכים." "היי!" מחה מרקוס. "היא בחרה בי בצורה הוגנת." דארל הסתובב אליו עם סמכות אלפא בוערת. "תיגע בה ואני אשבור לך את הצוואר המזדיין." האיום השתיק כל קול בחדר. קמילה הרשתה לעצמה להיגרר משם, אבל תפסתי את החיוך המרוצה שהיא חשבה שאף אחד לא יראה. הם פנו לעבר המדרגות המובילות לחדרים הפרטיים. אחיזתו של דארל בפרק ידה הייתה רכושנית, טוענת. "לאן אתם הולכים?" השאלה ברחה לפני שהספקתי לעצור אותה. דארל עצר בלי להסתובב. "לדבר. באופן פרטי." הדלת למעלה נטרקה בסופיות. הושטתי יד לכוס יין נוספת בידיים יציבות. הקבוצה ישבה קפואה, לא בטוחה איך לעכל את מה שהם ראו. ואז ליסה מוריסון התחילה לצחוק. "ובכן, זה היה מרהיב מזדיין." היא הרימה את המשקה שלה בברכה מזויפת. "האלפא שלנו סוף סוף הפסיק להעמיד פנים." "מסכנה סייבל." קולו של ריאן טפטף סימפטיה כוזבת. "להיות נטושת במסיבת האיחוד של החבר שלה." "טכנית זו המסיבה של אמילי," תיקנתי. "לא משנה של מי המסיבה." ג'ניפר נשענה קדימה בשמחה מרושעת. "מה שמשנה זה עם מי דארל בחר להיעלם." "ובטח שזה לא היה עם החברה שלו שגרה איתו," הוסיף טומי. חברי הלהקה התפרצו בצחוק אכזרי. לגמתי מהיין שלי ונתתי להם ליהנות. "זה יותר טוב מריאליטי," המשיכה ליסה. "לצפות בלונא המזויפת מוחלפת בזמן אמת." "מוחלפת מרמז שהיה לה אי פעם את התפקיד מלכתחילה," אמר מרקוס. "היא תמיד הייתה רק ממלאת המקום." "החברה לתרגול," הסכים ריאן. "שומרת על המיטה חמה עד שהאישה האמיתית תחזור הביתה." עיניה של ג'ניפר נצצו בזדון. "אני בטוחה שהיא חשבה שהיא באמת חשובה. שלוש שנים של משחקי בית והיא כנראה האמינה לפנטזיה שלה." "האשליה חזקה עם זאת," טומי הצביע לכיווני. "עדיין יושבת כאן כאילו היא שייכת." סוף סוף קמתי ויצאתי. *** דלת חדר האמבטיה נסגרה מאחורי בסגירה רכה. הגעתי לתא הקרוב ביותר ונעלתי את הדלת לפני שהדמעה הראשונה נפלה. ישבתי על מכסה האסלה הסגור וטמנתי את פניי בידיי. האיפור המושלם, השמלה היקרה, הנעליים בשווי שלושים אלף דולר - שום דבר מזה לא משנה. נראיתי מצליחה מבחוץ, אבל מבפנים התפוררתי. הרגשתי שהחזה שלי נמעך, כאילו מישהו הושיט יד פנימה וסחט עד שכל מה שחשוב הפסיק לעבוד. *שלוש שנים ארורות של להאמין שאני חשובה.* לחצתי את כפות ידי על עיני, מנסה לעצור את הדמעות. ואז שמעתי את דלת חדר האמבטיה נפתחת וקולות חודרים פנימה. קולה של ג'ניפר צלצל בבירור. "אוי אלוהים, ראית את הפנים שלה כשדארל בחר בקמילה?" "יקר מפז," הסכים קול אחר. "חשבתי שהיא אולי תבכה." "חבל שהיא לא עשתה זאת. זה היה יכול להיות הסוף המושלם למופע השיט הזה." קפאתי. "שלוש שנים של להעמיד פנים שהיא חומר לונה," המשיכה ג'ניפר. "סוף סוף מקבלת את בדיקת המציאות שמגיעה לה." "דארל אפילו לא ניסה להסתיר את זה," צחק הקול השני. "פשוט תפס את קמילה והלך כאילו סייבל היא רהיט." "כי זה כל מה שהיא אי פעם הייתה. רהיט יקר במקרה עם ציצים." הצחוק שלהן הדהד מאריחי חדר האמבטיה. "אני נותנת לזה שבוע לפני שהוא זורק אותה לגמרי," אמרה ג'ניפר. "למה לשמור על החיקוי כשיש לך את המקור בחזרה?" "ילדה יתומה מסכנה. אין לאן ללכת, אין משפחה לחזור אליה." "אולי היא יכולה למצוא אלפא אחר להיטפל אליו. אם כי אחרי הערב, בהצלחה עם זה. כולם יודעים שהיא רק ממלאת מקום משומשת עכשיו." ידיי רעדו כשצמצמתי אותן אל פי כדי להימנע מלהשמיע קול. לא היה להן מושג שאני כאן. *תוציאי אותי מכאן,* נהמה אסמה במוחי. *תני לי לקרוע להן את הגרונות המזדיינים.* *לא.* *הן מעליבות אותנו! את הכבוד שלנו! תילחמי בחזרה!* *מה הטעם?* עצמתי את עיני מפני הזעם הבוער בחזי. *הן לא טועות.* *הן כן טועות!* זעמה של אסמה בער חזק יותר. *אנחנו חזקות! אנחנו ראויות! תראי להן מה קורה כשהן מזלזלות בנו!* *ומה בדיוק להוכיח?* לחצתי חזק יותר על פי כשגל נוסף של צחוק אכזרי הדהד בחוץ. *שאני הבלגן הבלתי יציב והרגשי שהן חושבות שאני?* *עדיף מלהיות הקורבן שלהן.*