מבטו סרק את החדר, ותבע בשקט לדעת מי העז להזמין אותי. שמתי לב שאמילי מצטמקת לאחור, ונמנעת ממבטו. קמילה החליקה מעליי בחיוך שמעולם לא הגיע לעיניה. "את בטח סייבל קרופורד. אני קמילה רוס. אני בטוחה שדרל הזכיר אותי." *למעשה, הוא בקושי הזכיר.* "נעים להכיר." "מישהו אי פעם אמר לך שאנחנו דומות?" צחוקה של קמילה צלצל כמו זכוכית שבורה. "זה די בולט, באמת." לסתו של דרל נסגרה בחוזקה. הדמיון שלנו היה הסוד המלוכלך הקטן שלו. "אוי אלוהים!" מבטה של קמילה נפל אל רגלינו. "אנחנו נועלות את אותן נעליים! אלה מהדורה מוגבלת של לובוטין, נכון? יש רק שני זוגות בעולם." החדר עצר את נשימתו. הסתכלתי ישירות על דרל, ואז חזרה לקמילה בעיניים תמימות. "איזו צירוף מקרים. אם כי אני לא ממש רואה את הדמיון בינינו - אני יותר יפה." מישהו נאנח. דרל נראה כאילו הוא רוצה להיעלם. ואז ליסה מוריסון החליטה לתקוף. "אלה חייבות להיות זיופים." קולה חתך את הדממה כמו להב. "סייבל היא רק רופאה בעיירה קטנה. אין סיכוי שהיא יכולה להרשות לעצמה לובוטין אמיתיות. כל זוג עולה שלושים אלף דולר." "בדיוק," ג'ניפר הדהדה. "זה יותר ממה שהיא מרוויחה בשנה. הזיופים האלה כל כך משכנעים בימינו." כל העיניים בחדר נעלו עליי. אפילו דרל נראה לא בנוח, והבעתו הייתה ספקנית בבירור. "תראו את הביטחון הזה," ריאן צחק. "יתומה ללא רקע משפחתי מנסה להתחרות בשושלות דם אלפא. פתטי." "מוצרי מעצבים מזויפים כדי להתאים לזהות המזויפת שלה," הוסיפה ליסה בשמחה מרושעת. "והיא חושבת שהיא יכולה להיות הל Luna שלנו? הוזה." קמילה עטתה על עצמה את הבעתה המודאגת ביותר. "סייבל, את לא צריכה לקנות זיופים כדי להשתלב. דרל הוא לא הטיפוס שאכפת לו מחומר." המשמעות הייתה כבדה - *בניגוד אלייך, מחפשת זהב רדודה.* דרל התקרב, קולו נמוך וקשה. "מה לעזאזל את מנסה להוכיח? נדון בזה בבית." "אתה חושב שהן מזויפות גם כן?" שאלתי אותו ישירות. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה תשובה מספקת. אמילי ניסתה להתערב. "אולי אנחנו צריכים פשוט—" "אני צריכה להחליף את הנעליים שלי?" קטעתי אותה, והסתכלתי ישירות על דרל. "זה יהיה הכי טוב," הוא מלמל. "כולם מסתכלים. זה מביך." קמילה התקרבה בחמלה כוזבת. "באמת, סייבל, את צריכה להחליף אותן. עור מזויף ייתן לך שלפוחיות, ואני אשנא אם יהיה לך לא נוח." "מזויף? את נראית בטוחה מדי לגבי זה." קולי נשאר יציב. "מה גורם לך להיות כל כך בטוחה שרק מישהי כמוך ראויה לדבר האמיתי?" "לא התכוונתי—" "למה התכוונת אז? קודם את 'דואגת' לרגליים שלי, ואז מתעקשת שהן מזויפות. את רק רוצה שכולם ידעו שלך אמיתיות ושלי מזויפות, נכון?" דרל מיד קפץ להגנתה. "מספיק, סייבל! קמילה ניסתה לעזור. למה את כל כך עוינת?" קמילה נופפה בידה בחן. "זה בסדר, רלי. אל תתרגז. כנראה שפשוט יש לה יום רע." *רלי.* שם החיבה פגע כמו מכה פיזית. היו להם בדיחות פנימיות, היסטוריה משותפת, כינויים אינטימיים. מישהו הציע משחקי שתייה כדי לשבור את המתח. קמילה צחקה והצטרפה מיד, האורחת המושלמת במסיבה. נסוגתי לפינה עם כוס יין. דרל הלך אחריי. "אם אין לך כסף, אל תקני זיופים," הוא שרק. "הבכת אותי הערב." "אחרי שלוש שנים ביחד, אתה לא יודע איזה מין אדם אני?" שלפתי את הקבלה מהארנק שלי. "בוטיק יוקרה מונרידג'. נרכש היום בשעה שלוש אחר הצהריים. שלושים אלף דולר. הנה דף החשבון שלי." הבעתו השתנתה מיד, מבוכה החליפה כעס. "מאיפה השגת שלושים אלף דולר? את רק רופאה. ולמה לא הראית את זה קודם?" "לא התחשק לי." הוא פתח את פיו כדי ללחוץ יותר, אבל מישהו קרא, "בואו, אנחנו מתחילים סיבוב חדש!" ההפרעה נתנה לי את התירוץ המושלם להתרחק בלי לענות על שאלותיו. "אני מצטער," הוא מלמל לאחר הפסקה. "טעיתי כשפקפקתי בך." התרחקתי בלי לענות והצטרפתי למשחק השתייה. אבל כשהרמתי את מבטי אחרי התור שלי, מצאתי את דרל בוהה בקמילה בגעגוע גולמי כאשר מרקוס ותומאס לחצו עליה לשתות יותר. הבעתו הכילה דאגה ומשהו עמוק יותר - אהבה אמיתית. כששלחה יד למשקה הרביעי שלה, הוא קפץ וחטף את הכוס. "את במחזור," הוא נזף. "את לא יכולה לשתות כל כך הרבה. את רוצה לגרום לעצמך לחלות?" *אוי, איזה חבל. אני מניחה שהם לא יכלו לזיין אתמול בלילה אחרי הכל.* החדר נדם. לחייה של קמילה הסמיקו. "למה אכפת לך?" "היא סיימה לשתות." סמכות האלפא שלו התגלגלה בחדר כמו רעם. "כל מי שידחוף אותה יצטרך לתת לי דין וחשבון." האיום ריחף באוויר. אף אחד לא העז לאתגר אותו. צפיתי בשעשוע מריר כשקמילה שלחה יד לכוס בשובבות. הוא החזיק אותה גבוה מעל ראשו, והיא איבדה את שיווי משקלה, ונפלה לתוך חזהו. זרועו החופשית כרכה סביב מותניה באופן אוטומטי. "זהירות," הוא מלמל, קולו רך עם זיכרונות משותפים. "אחרי כל השנים האלה, שיווי המשקל שלך עדיין על הפנים." היא צחקקה, והכתה קלות על חזהו. "אתה כל כך מרושע, דרל." החדר התפרץ בצחוק ושריקות. הכימיה שלהם הייתה בלתי ניתנת להכחשה, חשמלית. בדיוק כשדרל פתח את פיו כדי להגיב, עיניו פגשו בטעות את שלי ברחבי החדר. המבט שנתתי לו יכול היה להקפיא את הגיהנום עצמו. עיניו של דרל הצמידו את מבטן לשלי ברחבי החדר, והדם ניגר מפניו. הוא משך את זרועו מקמילה בפתאומיות כזו שהיא מעדה הצידה. שני צעדים מהירים לאחור יצרו מרחק ביניהם, אבל הנזק נעשה. כולם ראו כמה טבעי היה לו להחזיק אותה. הלחישות התחילו מיד. צפיתי בו מנווט בין הקהל, לסתו מתוחה במבוכה. כשהגיע אליי, הוא נפל לכיסא שלידי באדישות מאולצת. "היי." הוא נגע בברכי. "נהנית?" לגמתי לגימה מהיין. "זה היה חינוכי." אצבעותיו תופפו על ירכו - סימן עצבנות שלמדתי לזהות. הוא המשיך להביט סביב החדר כאילו ציפה שמישהו יקרא עליו. "אתה נראה מתוח," ציינתי. "פשוט... פוליטיקה של הלהקה, אתה יודע?" הוא כפה צחוק. "תמיד מסובך כשחברים ותיקים מבקרים." *חברים ותיקים.* "נכון." דרל בחן את פניי בעוצמה של מישהו שמנסה לפתור חידה. יכולתי כמעט לראות את גלגלי השיניים מסתובבים כשהוא חיפש את התגובה שהוא ציפה לה - דמעות, האשמות, קנאה. "אז..." הוא התקרב. "יש לך משהו שאת רוצה להגיד על הערב?" השאלה נשאה נימה של אתגר. הוא בחן אותי, בדק את ההתמוטטות הרגשית שהוא ידע איך להתמודד איתה. חייכתי. "לא. למה שאני ארצה?" "באמת?" עיניו הצטמצמו. "שום דבר בכלל?"