צעדים הדהדו במורד המדרגות. במהירות ניגבתי את פני בגב ידי ופניתי לכיוון הכיור במטבח, העמדתי פנים שאני שוטפת את המגש הריק. "את עדיין ערה?" דרל הופיע בפתח. השיער שלו היה מסודר בצורה מושלמת. הבושם ענבר-טחב שקניתי לו ליום ההולדת מילא את המטבח. הוא לבש את החולצה השחורה המכופתרת שנתתי לו בחג המולד האחרון – זו שהוא טען שהיא "מפוארת מדי לשימוש יומיומי." *ניהול עסקי להקה דורש בושם של מעצבים ואת החולצה הכי טובה שלך?* "לא הצלחתי להירדם." הסתובבתי, מאלצת את עצמי לחייך. "אתה לבוש חגיגי." הוא סידר את צווארונו. "מקרה חירום בלהקה. אני צריך לצאת." "עכשיו? כמעט חצות." "מנהיגות לא עוקבת אחרי לוח זמנים, סייבל." עיניו המשיכו לנדוד לעבר הדלת הקדמית. "את צריכה לנוח." התקרבתי, מושיטה את ידי לעבר ידו. "זה לא יכול לחכות? תישאר איתי הלילה?" הוא נסוג מעט. "סייבל, אל תהיי ילדותית. זה חשוב." "איזה סוג של מקרה חירום?" הטיתי את ראשי, מנסה לשמור על קולי קליל. "או שאתה נפגש עם איזו בחורה?" השאלה נועדה להישמע שובבה, אבל פניו התקשחו. "מה לעזאזל לא בסדר איתך?" הארס בקולו גרם לי לסגת. הוא משך את ידו משלי כאילו המגע שלי שרף אותו. "רק התבדחתי—" "זה לא מצחיק!" קולו הפך קר כקרח. "למה את כל כך פרנואידית?" "דרל, לא התכוונתי—" "אני הולך." הוא הסתובב לכיוון הדלת. "אל תחכי לי." הדלת הקדמית נטרקה בעוצמה מספקת כדי לזעזע את החלונות. עמדתי קפואה במטבח, ידי עדיין תלויה באוויר במקום שבו ידו הייתה. *הוא הולך לאסוף את קמילה. ראיתי את ההודעות שלהם.* אבל לראות אותו עוזב כל כך בשקיקה כדי להיות עם אישה אחרת הרגיש כמו עינוי. אחרי עשרים דקות של הליכה הלוך ושוב בבית הריק, לא יכולתי לסבול את זה יותר. חטפתי את המפתחות שלי. *אני צריכה לראות את זה במו עיניי.* במקום לנסוע ישר לשדה התעופה, דרל עצר קודם בבר "ירח הכסף". גל של הקלה שטף אותי – הוא לא ממהר לזרועותיה מיד. אולי הוא היה צריך אומץ נוזלי, או שאולי היו לו הרהורים שניים. דרך החלונות, יכולתי לראות אותו יושב בשולחן פינתי עם מרקוס, ג'ייק וטומי מהמעגל הפנימי שלו. התגנבתי פנימה ובחרתי תא ליד החלק האחורי, מוסתרת מאחורי עמוד נוי. התאורה הייתה עמומה מספיק כדי שהם לא יבחינו בי אלא אם כן הם יסתכלו באופן פעיל. דרל הדליק סיגריה, פניו מתוחים בלהבה המהבהבת. "אז קמילה באמת חוזרת?" מרקוס נשען קדימה. בטני צנחה. "כן." דרל שאף שאיפה ארוכה. "הטיסה שלה נוחתת בעוד שעתיים." "מה עם סייבל?" שאל ג'ייק. הבעתו של דרל לא השתנתה. "מה איתה?" הביטול האגבי בטון שלו חתך עמוק יותר מכל סכין. "אחי, אתה איתה כבר שלוש שנים," אמר טומי. "אתה לא יכול פשוט—" "היא תמיד הייתה זמנית." דרל ניער אפר לתוך המאפרה. "אף פעם לא הבטחתי לה נצח." "נכון, כי היא רק המחליפה," צחק מרקוס. "מצאת אותה כי היא נראית כמו קמילה." "הדמיון הוא מה שתפס את תשומת ליבי." קולו של דרל נשאר שטוח לחלוטין. "חיפשתי חלקים מקמילה בה כל הזמן הזה." ראייתי התערפלה. כל מילה קרעה עוד פיסה מהפנטזיה שבה חייתי. "אז היא בעצם הייתה ממלאת מקום," אמר ג'ייק. "מסכנה בטח חושבת שאתה מאוהב בה." "סייבל שימושית," דרל משך בכתפיו. "היא צייתנית, אף פעם לא מתלוננת, נהדרת במיטה. מאז שהיא עברה לגור כאן, אני לא צריך לדאוג לבישול או לניקיון." הגברים צחקו, והצליל גרם לעורי לזחול. "ישו, הפכת אותה לעוזרת בית עם הטבות," צחק טומי. "די בערך. היא מטפלת בכל העניינים הביתיים, וכשאני צריך לפרוק קיטור..." דרל עשה תנועה גסה שגרמה לשולחן להתגלגל לסבב נוסף של צחוק. "מה יקרה כשקמילה תרצה שתבחר?" שאל מרקוס. "סייבל לא תהיה בעיה. אין לה לאן ללכת." דרל כיבה את הסיגריה שלו. "ובואו נודה בזה – זאבות הן יצורים מעשיים. היא לא תוותר על אורח החיים שאני מספק." "נכון. היא בטח קשורה מדי לכסף ולנוחות כדי לעזוב," הנהן ג'ייק. "הבנות האלה תמיד כאלה." "חוץ מזה, היא כל כך מסורה," הוסיף טומי. "תקנה לה כמה פרחים, תתנצל על זה שאתה מרוחק, והיא תסלח על הכל. סוג כזה קל לשלוט בו." דרל קם והשליך כמה שטרות על השולחן. "אני צריך לצאת לשדה התעופה בקרוב. לא רוצה לאחר." "בהצלחה, גבר. מקווה שהאיחוד ילך טוב." "אני כבר יודע מה אני רוצה." המילים עקבו אחרי כשמעדתי החוצה מהבר. רוח נהר קרה שרקה בשיערי, נושאת את ריח המים והריקבון. הלכתי למעקה ואחזתי במתכת עד שאצבעותיי הלבינו. *בכל פעם שהוא הסתכל עליי, הוא ראה את הפנים שלה.* *כל "אני אוהב אותך" נועד למישהי אחרת.* *חייתי בצל של אישה אחרת כל הזמן הזה.* הצמדתי את ידי לחזי, מנסה להקל על המשקל המוחץ שם. לא יכולתי להישאר. לא אחרי שלמדתי שאני לא יותר ממחליפה נוחה. הטלפון שלי הרגיש כבד בידיי כשגללתי למספר שלא התקשרתי אליו חודשים. הטלפון צלצל פעמיים לפני שקול מוכר ענה. "סייבל?" "אבא." קולי יצא יציב יותר ממה שציפיתי. "אני רוצה לחזור הביתה." שתיקה נמתחה בינינו. כשדיבר שוב, קולו נשא שנים של כאב ותקווה. "מה קרה?" "לא קרה כלום. אני פשוט... עייפה מלשחק בית." בהיתי בהשתקפות שלי במים הכהים. "אני רוצה לקבל את ההסדר עם קיילן." "סייבל—" "טעיתי כשנלחמתי בך על זה. הייתי צעירה ומטומטמת וחשבתי שאני יודעת יותר טוב. הייתי צריכה להקשיב." "את לא צריכה להסביר את עצמך לי." קולו נעשה עדין. "את הבת שלי. אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך, לא משנה כמה כעסתי." דמעות איימו שוב, אבל מצמצתי אותן חזרה. "אני אטפל בעניינים כאן ואחזור לבלאקווד בקרוב." "קחי את הזמן שלך. ההצעה עדיין בתוקף – היא תמיד הייתה." "תודה, אבא." "סייבל?" הוא היסס. "מה שלא הביא אותך להחלטה הזו... אני שמח שאת חוזרת הביתה." אחרי שניתקתי, ישבתי ליד הנהר. עשר דקות לאחר מכן, הטלפון שלי רטט עם הודעה נכנסת. השם על המסך גרם לליבי לדלג: קיילן בלאקווד. *"הטקס נקבע לחודש הבא. אני טס למון-רידג' מחר."*