״וְאֵלֶּה,״ אומר אלדן, ומצביע לעבר הילדים, ״הם הבן שלי רוֹמוּלוּס והבת שלי אֶסְטְרֵיָה. האחים... אה. האחים למחצה שלך, אני מניח.״ הוא מעביר יד בשערו במבוכה. אני מחייכת אל רומולוס, שנושא אליי עיניים נרגשות. הוא העתק מדויק של אמו, באמת – שיער כהה, עור חיוור ועדין, עיניים יפות בצבע אגוז לוז. גם התינוקת מתוקה מאוד, מחייכת אליי מתוך כובעון התחרה הלבן שלה. כשאני מביטה בשלושתם, אני יכולה להבחין שטריסטין ה