לידי, אני מרגישה את קנט צונח במושבו. אני מסתובבת להביט בו, ורואה שהוא משקיף מהחלון, מהורהר יותר ממה שציפיתי. אני בוהה בו, בצדודיתו החדה על רקע אור החלון. הוא לא זז ולא אומר דבר, אז אני מניחה שהוא נותן לי להתבונן בו כאוות נפשי. ואז הוא מרכין את ראשו ופולט אנחה. ובהלם, אני מבחינה שתווי פניו תואמים לאלה של דניאל. גם הוא חש אשמה. בבוקר שלמחרת, פשוט שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה במשך זמן רב, רב מאוד. אני מד