קנט נשען בכתפו על סורגי תאו, זרועותיו השריריות משולבות על חזהו. מה הוא עשה בכלא המקומי הזה, שנוצר כדי לקלוט את העודפים מכנופיות העיר המשתוללות? הוא היה המלך שלהן, אחרי הכל. ולחשוב רק, שקנט היה כאן מבחירה. שפתו מתעקלת בבוז בעודו מניד בראשו, תוהה אם קיבל את ההחלטה הנכונה, להיתפס בכוונה כדי שיוכל להיכנס לכאן, רק בשביל הסיכוי לדבר עם הסוהר הראשי. שני סוהרים במדים כחולים צועדים במורד המסדרון לעברו. "ליפרט?" הם שואלים. "הסוהר רוצה לראות אותך." הם אוזקים אותו ולוקחים אותו למשרדו של הסוהר. קנט מתיישב על כיסא מולו, שותק, ממתין שהסוהרים יעזבו. "ובכן," אומר סוון וסוגר את התיק שלו. "אני מופתע שהיו לך הביצים לבוא למגרש הביתי שלי למשא ומתן, ליפרט. זה אמיץ." הציבור לא ידע זאת, אבל הסוהר סוון לא רק ניהל את הכלא הזה, אלא גם מינף את שליטתו בו כדי לתפוס נתח משמעותי בפעילות העולם התחתון של העיר. הוא מושחת כמו כל השאר, ואם בוסים אחרים יוצאים נגדו? הוא נועל אותם. קלף מנצח לא קטן בעולם הזה, שבו אחד הדברים היחידים שעוצרים גנגסטר הוא שהות בכלא. "אני אצא מפה מספיק מהר," משיב קנט, נשען לאחור בכיסאו. "אנחנו צריכים לדבר על איוון." "איוון?" סוון מסתכל עליו בוחן. "הוא פחדן עלוב." קנט מניד בראשו באיטיות. "הוא סתם ילד, אבל הוא מתחיל לתפוס דריסת רגל במשחק ההרואין. אבל בגלל שהוא ירוק, אין לו את הנחישות או את המשאבים להתמודד עם זה." הוא עוצר לרגע, בוחן את סוון. "הוא נדחק לפינה," ממשיך קנט, "וזה הופך אותו לחסר רחמים. הוא לא מגיע לפגישות של המשפחות, הוא הורג כרצונו – מייד-מנים, וגם וייז-גאייז. חייבים לעצור אותו, סוון. אחרת הוא יהרוס לכולנו." סוון נשען לאחור בכיסאו, שוקל את הדברים. קנט מתאזר, נועץ מבט בסוון. אנטוני, בן דודו וסגנו, אמר לו שזה טיפשי לכלוא את עצמו לחודשים רק בשביל הסיכוי לדבר עם סוון. אבל לקנט הייתה תחושת בטן שזו ההחלטה הנכונה. ברית עם סוון נגד איוון הולכת להשתלם. ובגדול. "אני מבין את הנקודה שלך," אומר סוון, נושף אוויר דרך אפו. "איוון קצת התנפח, הא? זו מערכת אקולוגית עדינה," הוא אומר, ומושיט את ידיו כמו כפות מאזניים כדי להדגים את האיזון. "כולנו צריכים למלא את התפקיד שלנו. אם הוא ידחוף יותר מדי, הוא יהרוס לכולנו." סוון מהנהן, שוקל את מילותיו הבאות לפני שהוא ממשיך. "אני חייב להודות, ליפרט, אני מתרשם מההתמדה שלך בעניין הזה. עשיתי עבודה טובה בבידוד עצמי, בהגנה על עצמי, אבל אתה מצאת דרך פנימה. לא כל אחד היה מגיע לטריטוריה שלי, ונשאר כל כך הרבה זמן, רק בשביל פגישה איתי. אני מכבד את זה. אתה קאפו אמיתי, גבר לעניין. אני שמח שאני יודע את זה." קנט מהנהן, מאשר בשתיקה את קריאת המצב שלו. בדיוק כך הוא רצה שסוון ירגיש. "איוון הוא כלב שוטה," אומר קנט. "צריך להרדים אותו. אני אספק את הכוח; כל מה שאני מבקש זה שתיתן לנו. אל תתערב. לגבי השלל... נתחלק חצי-חצי." סוון מביט בו, שוקל. "אני רוצה שמונים-עשרים, תמורת הסכמתי לתת לך לטפל בזה." קנט לא נותן לתסכול שלו להיראות. בכנות, לא אכפת לו אם סוון ייקח הכל – לסוון יש כוח, אבל ידוע שיש לו מחסור במזומנים, בעיה שלקנט אין. אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו להירמס. "שישים-ארבעים," הוא אומר, בתקיפות. סוון מושך בכתפיו, עדיין לא מסכים, אבל לא דוחף את העניין הלאה. "מה עם הבוסים האחרים?" הוא שואל. "אתה צופה התנגדות מאלדן?" קנט מניד בראשו במהירות. "אלדן מוסח. החבר'ה שלו מנהלים את המשחק, אבל יש לו איזה רמז חדש לגבי הילד האבוד שלו." הוא מנפנף בידו בביטול. "הוא לא יתפוס צד." סוון מהנהן, מחייך אליו קלות, וקנט מבין שסוון כבר ידע זאת. לסוון אולי אין מזומנים, אבל הוא בהחלט סוחר בסודות. סביר להניח שאלדן קיבל ממנו את הרמז מלכתחילה. קנט מצמצם את עיניו, מבין שהשאלה הזאת הייתה מבחן. הוא לא אוהב שבוחנים אותו. "יש לנו עסקה?" סוון מושך בכתפיו, שוב לא מתחייב. הוא מסתובב בכיסאו כדי לבהות בלוח שנה על הקיר שלו, תמונה של כרם יפהפה אי שם באירופה. "אתה יודע, שתיתי כוס יין מקסימה לפני כמה ימים. מנאפה. אבל אני חייב להגיד לך, ליפרט," הוא מסתובב כאן, ומביט לקנט ישר בעיניים. "זה השאיר אותי קצת צמא, קצת... יבש מדי." שפתיו של סוון מתחילות להתעקל בחיוך קריר. "אתה לא מכיר במקרה... מקום אחר. מקום שבו גבר יכול להשיג כוס יין משובחת יותר. משקה ממש טוב. כן?" קנט מעיף מבט חטוף שוב אל לוח השנה, ומבין פתאום שהתמונה על הקיר היא תמונה של הכרם שלו, ולוח השנה כנראה הופק כמתנת קידום מכירות לתיירים. סוון ידע בדיוק מה קנט יבקש עוד לפני שדרך בחדר, והוא ידע בדיוק מה המחיר של שיתוף הפעולה שלו. "צרפת," אומר קנט באיטיות, מצמצם את עיניו ונועץ מבט בסוון. אולי זו לא תהיה ברית נקייה כל כך אחרי הכל. "היין הטוב בעולם מגיע מצרפת." "אתה יודע, הייתי רוצה לנסות את היין הזה," אומר סוון, מסתובב חזרה לתמונה, כולו תמימות. "הייתי רוצה גם אני לקבל דריסת רגל בתעשייה. אולי להשיג שם איזה נכס, יום אחד." "סגור." אמר קנט. זה שווה את המחיר. פגישה טובה. קנט יוצא מרוצה. כשהם הולכים במסדרון, אחד הסוהרים פונה אליו. "קיבלנו הוראה לקחת אותך להערכה הפסיכולוגית שלך לפני שנחזיר אותך לתא," הוא מודיע לו. קנט נועץ בו מבט זועם, אך לא אומר דבר. הסוהר מושך בכתפיו. "נוהל סטנדרטי, ליפרט. כל האסירים צריכים לעבור את זה." קנט שותק, והולך אחריהם. סוון מגזים, גורם לו לעבור מבחנים פסיכולוגיים, כשהוא עומד להשתחרר מחר. הוא רק מנסה לאסוף עוד סודות. קנט עוקב אחר הסוהרים לתא בנוי בלוקים בקצה המסדרון, ומבחין שעורך דינו עומד מחוץ לדלת. עורך הדין מגלגל עיניים אל קנט ומצביע על שעונו, מסמן שהוא יוציא אותו משם תוך זמן קצר. קנט מהנהן, ואז ממקד את תשומת לבו בדלת. הוא מופתע, כשהיא נפתחת, לראות בחורה בפנים. לא בחורה, אולי, אישה צעירה – עשרים ושלוש, לכל היותר. היא קמה, חרדה בעליל, נושכת את שפתה ומשחקת בצמה האדמונית הארוכה הגולשת על כתפה. פיה נפער, רק במעט, כשהיא קולטת אותו. לעזאזל, חושב קנט, וכל גופו נדרך למראה שלה – הרגליים הארוכות ההן, רועדות בברכיים מחרדה, חצאיתה הלבנה הקצרה, הבלייזר המגוחך הזה שהיא לובשת כדי שאנשים כמוהו יתייחסו אליה ברצינות. הוא יכול לומר במבט חטוף אחד שהיא טהורה כשלג צחור – שאפתנית אבל ענייה, להוטה להוכיח את עצמה. עיניו סורקות אותה, שוקלות איך היא תיראה אם יקרע מעליה את הבלייזר הזה. הוא מתמקד, שוב, בשפתיים האדומות ההן, הפשוקות מעט. נשימתו נשפה מפיו בלחישה למראה השפתיים הללו, למחשבה על מה שיוכל לעשות איתן. "אממ," היא אומרת, בהיסוס. הוא מחזיר בבת אחת את תשומת לבו לעיניה הכחולות כיהלום. "שמי פיי תומפסון? אני כאן כדי לערוך לך את הראיון המקדים להערכה הפסיכולוגית של המדינה?" קנט חורק שיניים, הודף את הדחף לחייך באיטיות לעובדה שההצהרות שלה מוצגות כשאלות. אלוהים, היא מושלמת, המלאכית הקטנה הזאת. החלק הפראי והכבול שבו רוצה לדעת איך היא תיראה עם מעט מהזוהמה של העולם התחתון מרוחה עליה. "שלום, פיי," הוא אומר, קולו נמוך ורעב בעודו נע קדימה ומתיישב בכיסאו. "מאיפה מתחילים?"