"אני רק אומרת," אומרת ג'נין ומושכת בכתפיה בעודה מחליקה חביתה לצלחת. "זה דגל אדום כשבחור לא רוצה לפגוש את החברים והמשפחה שלה. כלומר, מי זה בכלל הבחור הזה, דניאל?" אני קופאת במקום על המדרגות כשאני שומעת את המילים האלה, במרחק שלוש מדרגות בלבד מהמטבח. אני נשארת דוממת, בתקווה לשמוע מה ג'נין ואבא חושבים באמת. "אני רק אומר," אומר אבא ומושך בכתפיו בכיסאו ליד השולחן. "אני חושב שאת צריכה לסמוך על פיי קצת יותר. היא בחורה חכמה." הוא מסתובב ומביט ישר אליי. "לא כך, ילדונת?" אני זועפת, נבוכה שנתפסתי מציצה. אני יורדת את המדרגות האחרונות אל המטבח ונותנת לאבא נשיקה על הלחי, מתיישבת בכיסא שלידו. "אני חכמה, אבל אני כבר לא ילדונת. הגיע הזמן לעדכן את כינוי החיבה." "אף פעם לא," הוא אומר ומחייך אליי. "את הילדונת שלי לנצח." ג'נין מביאה לי צלחת עם ביצים וטופחת לי על הראש. למרות שאין בינינו קשר דם, היא מתייחסת אליי בדיוק כמו שאחות גדולה ומתנשאת הייתה מתייחסת. באתי לגור עם דייוויד וג'נין כשדייוויד התחתן עם אמא שלי. גם אחרי שאמא נהרגה בתאונת דרכים שנתיים בלבד אחרי החתונה, דייוויד מעולם לא נתן לי סיבה לחשוב עליו כשום דבר אחר מלבד אבא שלי. אני אוהבת אותו בדיוק כמו כל קרוב משפחה ביולוגי. אין לי זיכרונות מאבי הביולוגי ואין לי מושג איפה הוא. "אז, מה הקטע עם הבחור הזה," אומרת ג'נין ומתיישבת בכיסאה מולי. היא תמיד נרגשת לדבר על בנים. "בטח יש בו משהו מיוחד, במיוחד כי מעולם לא קראת לאף אחד חבר שלך קודם." אני מסמיקה. היא צודקת אבל... ובכן, הן עדיין לא יודעות שמערכת היחסים הראשונה שלי כבר הסתיימה באסון. אני כבר אמציא משהו בעוד שבוע-שבועיים. "ובכן, הוא ממש מתוק אליי," אני אומרת, מרימה את המזלג ונועצת אותו בביצים שלי. "הוא לא כמו הבחורים האחרים שפגשתי. הם תמיד כל כך רועשים ומעצבנים. דניאל... שונה. ג'נטלמן," אני אומרת עם חיוך קטן. והומו עד לשד עצמותיו, אני לא יכולה שלא להוסיף בתוך תוכי. החיוך נמחק מפניי. אבל באמת, הן לא צריכות לדעת את זה עדיין. אני אוכלת את הביצים שלי במהירות, להוטה להתרחק מהשיחה. "הוא... עדין?" שואלת ג'נין, מרימה גבה, קולה סקפטי. אני מרימה אליה את מבטי, מבולבלת, ומהנהנת. היא צוחקת. "אוי, פיי המסכנה!" אני מניחה את המזלג ומתיישרת. "מה? מה רע בזה?" "מה, הוא רק נוגע בך בעדינות רבה? מלווה אותך בעיר כמו אביר?" קולה סרקסטי כאן, אומרת זאת כאילו אלה דברים רעים. "מדבר איתך על ספרים?" "כן?" אני אומרת, מכווצת את גבותיי, מתחילה קצת לכעוס. "מה רע בזה!?" "פיי!" היא אומרת, רוכנת קדימה וצוחקת. "בחייך, את לא רוצה בחור שיגרום לדם שלך לגעוש קצת? לא מישהו שנותן לך נשיקה קטנה על הלחי, אלא מישהו שמטיח אותך, שגורם לך לרצות לטפס עליו מכל כיוון כמו..." "אוווקיי," אומר אבא לאט, קוטע אותה ומושיט את ידיו בינינו. חיוך על פניו, בכל זאת, טוב לב. "זה קצת יותר ממה שאבא צריך לשמוע." ג'נין צוחקת מזה, דוחפת עוד ביס של ביצים לפיה. "אוקיי, טושה, אבא, אבל עדיין. פיי, מותק," היא מביטה בי בתחינה. "את בטוחה שהבחור הזה לא גיי?" פניי מוצפות אדמה, סומק עמוק כשאני משפילה את מבטי לצלחת. איך לעזאזל היא ידעה?! "אלוהים אדירים," היא אומרת, רוכנת קדימה, כולה להוטה. "הוא כן!?" "לא!" אני מוחה, דוקרת את הביצים שלי במזלג. "הוא..." אבל מה שלא התכוונתי לומר טובע בצהלת הצחוק של ג'נין. "די, ג'נין," אומר אבא, בתקיפות, אחרי כמה רגעים כאלה. "אני בטוח שדניאל הזה הוא בחור נהדר." הוא מביט בי אז, מעט רחמים בעיניו. "כמו שהיא אומרת, הוא פשוט ג'נטלמן." "אוקיי, אוקיי," אומרת ג'נין, מוחה דמעות של צהלה. "אני רק רוצה יותר בשביל פיי המתוקה שלנו! מגיעה לך תשוקה במערכת היחסים שלך, כמו גם כבוד ו... שיחות על ספרים, או מה שזה לא יהיה שאתם עושים." היא מושכת בכתפיה. "אני מאושרת מאוד," אני ממלמלת, ומסיימת את הביצים שלי הכי מהר שאני יכולה. "בואי איתי למועדון," אומרת ג'נין, מושיטה יד ולוקחת את שלי. אני יכולה לראות שהיא מנסה להתפייס. "אני לא עובדת הלילה, ונוכל ללכת לעשות קצת כיף! נקבל משקאות חינם ותוכלי לפגוש את הבנות!" אני מרימה אליה את מבטי, מהססת. אני אוהבת את ג'נין, אבל אנחנו חיות בעולמות שונים לחלוטין. בזמן שביליתי את חיי בבית הספר ובבתי קפה, ג'נין הייתה ציפור לילה, עובדת במועדונים שונים כחשפנית. גם לא במקומות זולים ומפוקפקים, אלא במקומות יוקרתיים מאוד, שם מכבדים את עבודתה כסוג של אמנות. היא מוכשרת מאוד, והיא מרוויחה המון כסף. "נו, בואי," היא מייבבת. "נחבר אותך יותר לגוף שלך, נזריז לך את הדם." היא רוקדת בכיסאה, מראה לנו כמה מהתנועות שלה, ומסיימת בהינף סקסי של שערה הסגול הארוך. אני צוחקת. לג'נין יש אישיות כל כך תוססת, שקשה לא לרצות ללכת לכל מקום שהיא הולכת. "אני אחשוב על זה," אני אומרת, ומסיימת את הצלחת שלי. "יש לי קצת עבודה לעשות..." "עבודה עבודה," היא אומרת, מגלגלת עיניים ואוספת את הצלחת שלה ושלי. "את עובדת יותר מדי. תעשי קצת כיף, מותק!" אני מגלגלת אליה עיניים וטופחת לאבא על הכתף כשאני פונה לסלון. הוא מרים את העיתון שלו, עיניו כבר במדור הספורט. כשג'נין התחילה לעסוק במקצוע שלה, תהיתי אם זה מפריע לאבא. אבל הוא רק אמר שאין דרך לעצור את ג'נין מלעשות בדיוק מה שהיא רוצה, אז למה לא לזרום עם זה? "חוץ מזה," הוא אמר. "כל עוד היא מכבדת את עצמה, למה שיהיה לי אכפת אם היא רוקדת בחוטיני או בחצאית טוטו? שתהיה מאושרת." אני מחייכת למראה הזיכרון, אסירת תודה, שוב, על אבא כל כך טוב. בסלון, אני פותחת את המחשב הנייד שלי ופותחת מנוע חיפוש. מחשבותיי נודדות לרעיון של ג'נין שאני צריכה להתחבר יותר לגוף ולאינסטינקטים שלי. לחיי מסמיקות ואני מוצאת את עצמי – באופן מוזר – מקלידה "קנט ליפרט" בשורת החיפוש. אני מופתעת מהתוצאות. ערוץ החדשות שאבא צופה בו כל ערב מכנה את ליפרט "מלך המאפיה", ותמיד מפרט את מעשיו המלוכלכים, אבל האתרים שאני רואה מראים אותו עומד מול חברת טכנולוגיה בעמק הסיליקון, ומכנים אותו המנכ"ל. אתר אחר מציג ביקורות חיוביות על עסקיו הרבים, כאשר עובדים רומזים שהוא בוס נהדר. אתר נוסף... אלוהים, זה בראד פיט שהוא לוחץ לו את היד בתמונה הזאת? אני אוספת את שיערי בידיי, מתחילה לקלוע אותו בצמה באופן אוטומטי כשאני עוברת על התוצאות האלה, מנסה להתאים אותן לגבר חסר הרחמים שפגשתי בכלא לפני כמה ימים – "על מה את מסתכלת?" אומרת ג'נין, נוחתת על הספה וחטפת את המחשב הנייד מידיי. "היי!" אני אומרת, ומנסה לחטוף אותו בחזרה. "ג'נין, תחזירי לי!" "אוווו," היא אומרת, גוללת בין התמונות של קנט בעמוד. "עכשיו, זה חתיך שיכול בהחלט להדליק בי אש קטנה," היא אומרת, ומהנהנת בהערכה. "מי זה הבחור הזה?" "קנט ליפרט," אני אומרת, מחבקת את ברכיי לחזי. "הייתי צריכה לראיין אותו בכלא לפני כמה ימים. הוא היה... מערער." ג'נין מעיפה אליי מבט, שוקלת. "הוא הפחיד אותך?" אני מושכת בכתפיי. "קצת." היא מצמצמת מעט את עיניה, סוגרת את המחשב הנייד בנקישה. "אוקיי, זהו. את יוצאת איתי הלילה, פיי מותק," היא אומרת, ועוברת לצד השני של הספה כדי לתת לי חיבוק גדול. "היה לך שבוע קשה עם החבר הגיי שלך ומלך המאפיה המפחיד. את חייבת לעשות קצת כיף!" אני צוחקת, נותנת לה לעטוף אותי. "אוקיי, אוקיי! בחייך, אני אבוא." לא היה לי מושג עד כמה ההיבטים הנפרדים האלה של חיי עומדים להתנגש זה בזה בעוד שעות ספורות.