אני מהססת, אבל ההחלטה מתקבלת בלעדיי כשכף ידו של דניאל מושכת אותי קדימה, נעולה סביב שלי. אני הולכת אחריו, נשימתי מהירה וחדה בחזי, כאב עולה בשריריי בעודי דוחפת, ודוחפת. ככל שאנחנו מתקדמים, נהיה שקט יותר. אנחנו רצים דרך חורשה קטנה, על פני הדשא הירוק והרך של מגרשי גולף כלשהם – ואפילו דרך ומעל נחל זעיר שעומד בדרכנו בעודנו חותרים לעבר קבוצת עצים נוספת – גדולה יותר, חורשת אורנים. כשאנחנו תחת ענפיהם, אני