חיוך לא מש מפניי בעודנו צועדות לאיטן סביב המכלאה המגודרת של האורוות, הית'קליף פוסע בעליזות לצדנו, וידי אוחזת ברפיון במושכות הרסן שלו. ג'נין, למרבה הצער, שמחה פחות בחברתו של הית'קליף. "את בטוחה שהוא לא, כאילו, יזדקף על הרגליים האחוריות או משהו?" היא שואלת, מביטה בסוס שלי בזווית העין. "או יבעט בי?" אני צוחקת מאחותי. "ברצינות, ג'נין, תירגעי – הוא ענק עדין! והוא צריך להתאמן." ג'נין מצמצמת את עיניה לעב