אני משתנקת, עיניי נפערות לרווחה, ואז – מייד, כמו בהינף מתג – אני מתעשתת. "אלוהים אדירים!" אני צועקת, מניחה את ידיי על חזהו ודוחפת אותו. "אלוהים אדירים, אתה כל כך מגעיל!" הוא צוחק אז, משועשע באמת אבל לא זז כלל למול הדחיפות שלי. אבל אחרי שלוש או ארבע דחיפות, קנט נסוג צעד לאחור, מאפשר לי לחלוף על פניו ולחצות את החדר בריצה. אני מסתובבת כשאני מגיעה לשולחן הכתיבה שלי, נשענת עליו לאחור, נשימתי מואצת. קנט