המוזיקה הולמת במועדון, ואני חייבת להודות, אני באמת מתחילה ליהנות. ג'נין אפילו הלבישה אותי הערב, מה שבדרך כלל היה גורם לי להרגיש לא בנוח, אבל נתתי לה לקחת פיקוד. מה שהיא כינתה "שמלה" הוא יותר יריעת בד כסופה שנופלת על חזית גופי ואז נכרכת נמוך סביב ירכיי. היא מהודקת על כתפיי באמצעות קורי עכביש של חוטים כסופים. היא גם סלסלה את שערי האדום הארוך לגלים ואיפרה אותי באיפור מעושן עם שפתיים אדומות ומלאות. כשאני מביטה בעצמי בקירות המראָה של המועדון, אני מרגישה... ובכן, אני מסמיקה להודות בכך, אבל אני מרגישה ממש סקסית. ג'נין מתיישבת לידי וצוחקת, מנופפת לשלום לגבר שדיברה איתו. היא מפנה את תשומת ליבה אליי, עיניה מזוגגות מעט. "את נהנית, פיי הקטנה?" היא שואלת, ומעניקה לי חיוך רחב ומזמין. אני לא יכולה שלא לחייך בחזרה. "כן," אני אומרת, צוחקת. אבל אז ג'נין מתקשחת לצידי. יש גבר שעומד מנגד באזור ה-VIP, ידיו שלובות, והוא בוהה בה. כשאני מביטה בו, הוא מתחיל ללכת לעברנו. ג'נין קמה בזריזות על רגליה, מושיטה את ידיה כדי לחבק את הגוש הגדול והשמן הזה, שנראה כמו תפוח אדמה. אני מעווה את פניי קלות – הוא נראה כאילו לא התקלח כבר זמן מה. "דין!" היא אומרת, ואני יכולה להבחין שהעליזות בקולה מזויפת. "מה שלומך, חתיך?" "ג'נין," הוא אומר, ודוחף אותה מעליו. "אנחנו צריכים לדבר." "הכרת את אחותי הקטנה, פיי?" היא שואלת, ומצביעה לעברי בחיוך רחב. "פיי, זה מייק דין, חבר ותיק. הוא מנהל המועדון." עיניו של דין סורקות אותי, בולעות את החלק הנדיב של ירכיי שהשמלה הקטנה הזו חושפת. באי נוחות, אני מנסה למשוך אותה מטה באגרופי. "אממ, שלום," אני אומרת בהיסוס. הוא תופס את ג'נין במרפקה. "יאללה," הוא אומר. "אנחנו נדבר מאחור." "בסדר," ממלמלת ג'נין, ונעשית רצינית פתאום. היא רוכנת כדי ללחוש לי. "זה רק ענייני עבודה, אל תדאגי." אני מחייכת אליה חיוך קטן ומהנהנת. עם זאת, ג'נין הולכת אחרי דין לחלק האחורי. הם נעלמים לזמן רב. בחרדה, אני מעבירה את ידי על הברזל של החזייה שלי, מרגישה את האולר הקפיצי הזעיר שהחבאתי שם. הרכוש היחיד שאמי הותירה לי בצוואתה. תחבתי אותו לחזייה שלי הלילה, לכל מקרה שלא יבוא. אני לא באמת יודעת איך להשתמש בו, אבל הידיעה שהוא שם מרגיעה אותי. חצי שעה נוספת חולפת והדלת נפתחת. דין יוצא ממנה, אבל הבטן שלי צונחת. איפה אחותי? עיניו של דין נתקלות בי כשהוא מתחיל להתקדם לתוך המועדון. אני רואה אותו ממלמל את המילה "שיט", ואז הוא ניגש אליי. "אחות של ג'נין, נכון?" "כן?" "נהיה לה לא טוב," הוא אומר. "היא רק מקיאה, אבל היא קצת ירקרקה בפנים עכשיו," הוא אומר, ומצביע על צווארו. אני קמה ופונה לכיוון דלת הצוות, מתכוונת ללכת למצוא את אחותי, אבל הוא עוצר אותי. "לא, תקשיבי," הוא אומר, "היא לא תרצה שתראי אותה ככה. בואי איתי, אני אקח אותך למקום שבו תוכלי לחכות בנוחות רבה יותר." הוא מושך אותי קדימה. אני מדדה אחריו, מבולבלת ומודאגת, כשהוא מושך אותי במהירות דרך המועדון אל דלת שחורה, ופותח אותה בדחיפה. הפנים מואר בקושי – חדר חשוך עם מראות על התקרה ודקירות אור זעירות הבוקעות מהרצפה. ספסל קטיפה רחב מקיף את החדר, ולפניו מסודרים שולחנות קוקטייל שחורים קטנים. אני ממצמצת, מנסה לתת לעיניי להסתגל, כשדין מושיב אותי ליד שולחן קטן ליד הדלת. "חכי כאן קצת," אומר דין, ומביט מעבר לי. "אני אדאג שמישהו יביא לך משקה. אחותך תהיה בסדר בקרוב." ואז, הוא מתרחק. מישהו אכן מביא לי משקה ואני לוגמת ממנו, אבל אז, כשאני מבינה שהוא עלול להיות מסומם, אני מרחיקה אותו ממני. ככל שעיניי מסתגלות, אני מביטה סביב בחדר ומבינה שאני לא לבד כאן. גופות, רובם בזוגות, מתפתלים יחד על מושבי הקטיפה השחורים. חלקם רוקדים, אבל חלקם... ובכן, הבחורה ההיא על הברכיים. עיניי מתרחבות כשאני מבינה מה היא עושה. אני קופצת על רגליי, מסמיקה ופונה אל הדלת. אך ברגע שאני מגיעה אליה, דין נכנס דרכה שוב. "וואו, וואו, וואו!" הוא אומר, ומרים את ידיו כדי לעצור אותי. אני מתכווצת מולו. "לאן את הולכת, מותק?" הוא אומר, ומחכך יד במעלה ובמורד זרועי. באופן אינסטינקטיבי, אני מושכת את זרועי ממנו. דין ממשיך להתקרב אליי, אבל על כל צעד שהוא עושה, אני עושה צעד אחד אחורה. עד מהרה, אני מרגישה את עצמי נתקלת בשולחן מאחוריי. הוא נצמד אליי. אין לי לאן ללכת. "כדאי לך להיות ילדה טובה בשבילי," לוחש דין, נשימתו החמה על פניי. "אחרת אחותך תשלם את המחיר. היא חייבת לי המון כסף. הלילה, את תעבדי כדי לכסות חלק ממנו." אני מתה מפחד, יבבה חרישית בורחת מפי. "אכפת לך?" הקול נשמע במבטא נגרר מאחורי דין. "זאת הפסיכותרפיסטית שלי שאתה מטריד שם." אני מרגישה את משקלו של דין מתרומם מעליי כשהוא מסתובב אל עבר הקול. אני מציצה מאחוריו, מזהה אותו, המומה. זה לא יכול להיות – אבל שם, מאחוריו, עומד מלך המאפיה, ידיו תחובות בכיסיו בקרירות. "עוד לא סיימנו את הפגישות שלנו," אומר ליפרט. "אז אכפת לך לעזאזל לרדת ממנה?" "בסדר, בוס," אומר דין, ומרים ידיים. "לא ידעתי." ליפרט רומז לו בסנטרו להסתלק. דין שולח בי מבט מלוכלך כשהוא הולך. ליפרט מתקדם צעד ותופס את סנטרי בין אצבעו לאגודלו, ומסובב את פניי אליו. "שלום, פיי תומפסון," הוא אומר במגחכה. "התגעגעת אליי?" אני בוהה בו, כל המחשבות קופאות בראשי. חלק ממני – החלק השפוי – יודע שאני צריכה לצרוח ולברוח. אבל אני קפואה במקומי, עכבר שנלכד בידי קוברה. "ובכן, דוקטור," הוא מגרגר. "נצטרך לערוך הצגה קטנה, בשביל דין שם. אם אתן לך ללכת עכשיו, הוא כנראה ישסף את גרונך בגלל המבוכה שגרמת לו." אני מציצה לעבר הבר ורואה את דין שותה בלגימות עמוקות משקה חום כלשהו, ובוהה בנו. נשימתי גוברת כשאני מתחילה להיכנס לפאניקה, כשליפרט עושה צעד נוסף לעברי. אני לכודה עכשיו – לכודה בין המלך הזה שמולי לבין הפרא שליד הבר. אני רוצה לברוח אבל אני יודעת שאני לא יכולה. "רק הצגה קטנה, פיי," הוא אומר. "שנהפוך אותה למשכנעת יותר?" הוא מחליק יד מתחת לרצועת הבד העדינה שמחזיקה את שמלתי על הכתף. לאט, הוא כורך אותה סביב אצבעו, מושך את הבד ומותח אותו על עורי. ואז הוא מושך בחוזקה, וקורע אותה. הפינה השמאלית של חזית שמלתי צונחת מטה, וחושפת את חזיית הסטרפלס הכסופה שלי. "את יודעת, דוקטור," הוא נושם, ובוהה בחזי. "רציתי לעשות את זה מהיום הראשון שנפגשנו." כשאני מקשיבה לו אני יודעת שזה כבר לא רק פחד שדוהר בעורקיי. משהו בפניו, התשוקה שאני רואה שם, גורם לי לרצות עוד ממנה. גורם לי לרצות שהוא ירצה אותי יותר. אלוהים – מה לא בסדר איתי? למראה הגבר המסוכן הזה – הפושע הזה – המביט בי ברעב בעיניו, אני חשה חום מתפשט בין רגליי, מרגישה את עצמי נרטבת. אני עומדת דוממת, נותנת לו לבהות בי, רוצה שהוא... עיניי נפקחות לרווחה כשאני מבינה את כיוון מחשבותיי. לרצות שהוא יעשה מה, יאנוס אותי, כאן במועדון חשפנות? ככה אני באמת רוצה לאבד את הבתולים שלי?! אני משתנקת למחשבה, שוב מלאת פחד ופאניקה. ידי עפה אל חזי, נתחבת מתחת לחזייה שלי, לופתת את האולר הקפיצי של אמי. אני מושכת אותו מטה לצידי, ידי רועדת כשאני פותחת אותו בנקישה. ואז, מתאזרת באומץ, אני צורחת הכי חזק שאני יכולה ומניפה את ידי למעלה, ומכוונת את הלהב ישירות לצד צווארו של ליפרט.