חולפות כמה דקות איומות שבהן אני חושבת מה לעזאזל יקרה לי אם יגלו את גופתו של בוס המאפיה בחדר שלי. אבל, במהלך הדקות האלה, נשימתו של קנת מתרככת. מבט הכאב המעוות והנורא נעלם מפניו וקווי המתאר הרגילים שלו שבים אליהם. הוא עדיין מזיע ותשוש, אבל הוא צדק. זה חולף. "אתה... אתה בסדר?" אני מעזה לשאול אחרי כמה דקות של נשימה רגועה. הוא לא פוקח את עיניו. "אני בסדר." "אממ," אני מהססת. "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאקרא