אני מהססת, מתיישבת בכיסא שלי מול האיש הזה, ומרגישה שאני האיילה והוא הזאב. התחושה היא כמעט כאילו הוא יכול לזנק מעל השולחן הזה בכל רגע ולטרוף אותי. אביו של דניאל הוא קנט ליפרט, מלך המאפיה של העיר שלנו. לכן יש לו שומר ראש, לכן יש לו כל כך הרבה כסף – אני מטה את ראשי הצידה, עדיין בוהה בליפרט, ומבינה שזו גם הסיבה שדניאל מסתיר את מיניותו – המאפיה בעיר שלנו ידועה בשמרנותה, ומשפחה היא הכל. בן הומו לעולם לא יתקבל, בטח לא בן יחיד – אלוהים, הוא באמת רצה שאשמש לו כיסוי – דניאל המסכן, הוא נאלץ להסתיר את כל מה שהוא אוהב – לפתע, אני קולטת שהאיש שמולי מחייך, רק במקצת, ועיניו עוברות עליי בעודי בוהה בו כאיילה מול אורות מסנוורים. אני נועלת את לסתותיי, ומזכירה לעצמי שהוא הנבל. "אז," אני אומרת, חוזרת לעלעל בניירותיי בעצבנות. *עשית את זה אלף פעמים, פיי!* אני מזכירה לעצמי. *את יכולה לעשות את זה מתוך שינה!* "תוכל בבקשה למסור לי את שמך המלא ומקום לידתך?" "אני מאמין," אומר ליפרט באיטיות, "שאת כבר מודעת להיסטוריה שלי." הוא נשען לאחור, בוחן אותי. אני מרימה את עיניי כדי לנעוץ בו מבט זועם על חוצפתו – הוא כל כך גס רוח. אבל לרוע המזל, הוא צודק. כל אחד בעיר הזאת מכיר את המידע הזה. אני ממלאת במהירות את הטופס. אני מרימה אליו את מבטי, המומה שוב מהדמיון שלו לדניאל. הפרופיל, במיוחד, כמעט זהה לחלוטין – אבל בעוד שדניאל עדין ומעודן, לקנט יש איכות קודרת וקטלנית בפניו. אני גוררת את מבטי ממנו, מרגישה רעד שעובר בי, מקיש באצבעותיו במורד עמוד השדרה שלי. איכשהו, אני מדמיינת שאלה אצבעותיו של קנט... אני מנערת את המחשבה במהירות ומתרכזת. "שאר השאלות שאשאל אותך היום יהיו בעלות אופי אישי ופסיכולוגי," אני אומרת, מדקלמת את הטקסט הקבוע שאני נדרשת לומר לכל האסירים. "המדינה דורשת שתענה על כל השאלות במלואן ובכנות כחלק מההערכה. האם זה מובן?" הוא שותק בתגובה ואני מרימה אליו את עיניי, תגובת אינסטינקט למטופל שלא מגיב. הוא מעלה חיוך זחוח, לא ממצמץ. "ילדה קטנה," הוא אומר, רוכן קדימה באיטיות כדי להניח את מרפקיו על ברכיו, "מה נותן לך את הזכות לשאול אותי משהו על ההיסטוריה והנפש שלי?" אני מתיישרת בכיסאי, מוטרדת משאלה כזאת. "המדינה שכרה אותי כדי לבצע את הבחינות האלה –" "יש לך תואר?" הוא קוטע אותי. "איזושהי... תעודה?" המילה האחרונה טעונה בלעג כבד. אני מקמטת את מצחי ומחטטת בתיק שלי, שולפת את המסמכים המאושרים מהמדינה המכשירים אותי לתפקיד הזה. "הנה," אני אומרת, ומשיבה לו מבט זועם. "אם אתה כל כך סקרן." אני מושיטה את היד מעבר לשולחן כדי לתת לו אותם. שנייה לפני שהוא לופת את פרק כף ידי, אני קולטת את הטעות שלי. הוא חוטף את ידי, אוחז בה במלואה בתוך כפו, ומושך אותי קדימה אל השולחן. זה לא ממש כואב, אבל אני, מופתעת, מפילה את הניירות ומתנשפת, מרימה אליו את עיניי, מבועתת כשהוא מקרב את ידי לפניו, ואז – אוי, אלוהים – באיטיות, בהתענגות, הוא מעביר את אפו על עור השנהב של פרק כף ידי. "קמומיל, לבנדר," הוא ממלמל, עוצם את עיניו, מתמסר לריח שלי. "כל כך רענן ונקי," הוא אומר. אז הוא פוקח את עיניו ובוהה בפניי המבולבלות, רוצה לראות את תגובתי כשהוא אומר, "את בטח בתולה." שפתי רועדת מהלם, מיראת כבוד. עיניו טורפות אותי, מתענגות על רעד שפתיי, על עיניי המורחבות והמבועתות. סוהר פורץ דרך הדלת. "עזוב אותה!" הוא צועק, אבל קנט כבר שחרר את פרק כף ידי, מרים את ידיו מעל ראשו, רגוע לחלוטין. "סליחה," הוא אומר בחיוך זחוח, ועיניו נעוצות בי. "זה לא יקרה שוב." אני ממצמצת לעברו, נשענת לאחור בכיסאי. אני מיישרת את כתפיי, לא מסוגלת להסיר ממנו את עיניי. "את בסדר, גברתי?" שואל הסוהר, רוכן קדימה כדי לבחון אותי. "אני בסדר," אני אומרת, משפשפת את פרק כף ידי בידי השנייה. לא נפגעתי – פשוט... המומה. אני מכחכחת בגרוני ומורידה את מבטי חזרה לניירות. "אנחנו... אנחנו נמשיך." אני מכריחה את עצמי להתעשת, נחושה להשיב לעצמי את השליטה, לסיים את הריאיון הזה. אני נועצת בליפרט מבט יציב, מרימה את סנטרי. אני קשוחה יותר ממה שהוא חושב. לפחות, אני מקווה שכך. אני מרימה שוב את העט שלי, אסירת תודה על כך שידיי אינן רועדות. "בבקשה," אני אומרת, מתרכזת שוב בדף. "תוכל לספר לי על הפשע שבגינו נכלאת? אני רואה ש–" "החצאית הקטנה והמתוקה שלך," הוא אומר, מחייך בסיפוק על כך שהוציא אותי משלוותי בקלות כזאת, "גם היא יקרה מאוד. יש לך רגליים יפות, וזה האורך המושלם כדי –" "בבקשה, אדוני," אני חוזרת, מופתעת לשמוע את זה יוצא ממני כנהמה קטנה ורועדת. "אני דורשת את כבודך בתהליך הזה. אנא שים לב שמה שאדווח היום ישפיע על המשך שהותך בכלא, כמו גם על סיכוייך לשחרור מוקדם. אז אני מציעה שתיקח את התהליך הזה ברצינות." הוא מרגיז אותי עוד יותר כשהוא צוחק עליי – ממש צוחק עליי – "יקירתי," הוא אומר, רוכן קדימה. "לא אוכל לקחת אותך ברצינות גם אם אנסה." פי נפער ואני ממצמצת לעברו, המומה, אבל זה הופך במהירות לזעם. אני חובטת בידי על השולחן, אבל הוא רק צוחק חזק יותר. "אדוני!" אני אומרת. "זהו תהליך חשוב!" אני חובטת שוב בשולחן להדגשה, וידי כואבת. הוא פשוט עוקב אחר כל תנועה שלי. "אני מבין, דוקטור," הוא אומר. "אני פה, לא? קדימה. תעריכי אותי." הוא מניף יד לעבר גופו, שריריו החזקים, מבטו הבלתי מתפשר. אני בוהה בעיניו ומרגישה מוצפת, כמעט מהופנטת ממבטו החודר. אני מסיטה את עיניי במהירות, בוהה ברצפה – בכל מקום חוץ ממנו. "את הסתת את המבט ראשונה," הוא ממלמל, בוחן אותי. "בשדה הקרב, זה אומר שהיית מתה מידי. חלשה." מרוגזת, אני מרימה אליו שוב את עיניי, נחושה. "טוב מאוד," הוא צוחק. "אני אוהב את הבחורות שלי עם קצת פלפל." פניי מחווירות ומאדימות בבת אחת, זועמת, מושפלת שנפלתי בתכסיס שלו, אבל גם – לעזאזל – אני מרגישה את פטמותיי מתקשות מתחת לז'קט. עיניו נעות אל חזי, כאילו הוא יודע, וההמהום בחזהו מעמיק. אני תופסת שוב את העט שלי, משרבטת מילים על הדף במהירות שאני יכולה. *מתריס ללא הרף, סוציופת חסר רחמים, אינו מביע חרטה. מומלץ על המשך מאסר, ללא אפשרות לשחרור מוקדם.* "סיימנו," אני אומרת, החלטית, אוספת את ניירותיי במהירות האפשרית ודוחפת אותם, מקומטים, לתוך התיק שלי. אני שומעת אותו צוחק עליי ברכות בעודי ממהרת. אני נושמת עמוק, מיישרת את כתפיי, ואז שולחת לעברו את מה שאני מקווה שהוא מבט מצמית, בעודי פונה לעבר הדלת. אני דופקת פעמיים על המתכת והסוהר נותן לי לצאת. אני לא מסתכלת שוב על ליפרט כשאני מתחילה ללכת. "אה, דוקטור," אני שומעת את קולו מהדהד מאחוריי. לחיי בוערות ממבוכה כשאני מסתובבת לשמוע את דברי הפרידה שלו. "אני אראה אותך בחוץ," הוא אומר, ומעניק לי חיוך אפל. "את יכולה לסמוך על זה." "לא אם לי תהיה מילה בעניין," אני ממלמלת, קולי רועד כשהסוהר פותח את הדלת ואני יוצאת בסערה. הניירת שלי ממליצה על מאסרו הנצחי. מבחינתי, לעולם לא אראה אותו שוב, וברוך שפטרנו.