"מיה, יש לך מה לומר להגנתך?" קולו של מר וורדן חתך את הדממה, קר ומלא בוז. בלעתי רוק, מכריחה את עצמי לשמור על קול יציב. "אני... לא לקחתי כסף. אני לא יודעת מאיפה זה בא." עיניה של גברת הות'ורן הצטמצמו, מבטה חד ומחושב. "באמת? כי בדיוק את זה גנב היה אומר." "מה? לא!" העפתי מבט מסביב לחדר, מחפשת מישהו שיתמוך בי. עיניי נחתו על אדריאן בראש השולחן. הלסת שלו הייתה מתוחה, הבעתו בלתי ניתנת לקריאה. "מר נייט, אתה לא מאמין לזה, נכון?" ניסיתי לשמור על טון מכבד. אבל הייאוש חלחל פנימה. מבטו פגש את שלי, אבל לא היה בו נחמה, לא הרגעה. "זה לא נראה טוב, מיה." המילים היכו בי כמו סטירה. הרגשתי את ליבי שוקע, אבל הכרחתי את עצמי להרים את הראש. "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא הייתי... לא עשיתי את זה." שתיקתו של אדריאן הייתה מוחצת. ליסה, שהייתה חברה – או כך חשבתי – נשענה קדימה, חיוך משועשע משך את שפתיה. "אוי, מיה, אל תעשי את עצמך תמימה." היא משכה בכתפיה קלות. "זה כמו שאומרים: 'התאווה יכולה לנפח את האגו של אדם'." פניתי לליסה, הבגידה חונקת את גרוני. "ליסה, איך יכולת—" "כולנו רואים את זה, מיה," היא קטעה אותי בחלקלקות. "חשבת שתצליחי לחמוק מזה בגלל כמה שאת... קרובה לאנשים מסוימים כאן." "די." קולו של מר וורדן היה תקיף, פוטר אותי בלי מילה נוספת. "מיה, החברה הזו בטחה בך, וכולם כאן רואים בדיוק מה עשית." בלעתי את הכעס שלי, מתעלמת מהבושה המציקה בעורי. "תודה על ההזדמנות לדבר," אמרתי, בקושי מצליחה לשמור על קולי יציב. "אני... אלך עכשיו." -- ההליכה הביתה הרגישה ארוכה מהרגיל, כל צעד מכביד באלף מחשבות. המשכתי לנגן מחדש כל רגע, כל מילה, בתקווה להבין איך הכול התפרק כל כך בפתאומיות. כשסוף סוף הגעתי לדירה שלי, פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, מוכנה לקרוס מהיום הזה. כל מה שרציתי היה לדבר עם גרג, לספר לו על הכול. אבל כשנכנסתי, שמעתי קולות – צוחקים, ולא רק של גרג. "גרג?" קראתי, מתקדמת לעבר הקול, בטני מתהפכת. "פשוט... היה לי יום נורא, ואני צריכה לדבר איתך." הגעתי לסלון, וקפאתי. הוא היה שם, צוחק עם אישה שמעולם לא ראיתי קודם. היא ישבה קרוב אליו על הספה, ידה מונחת באדישות על כתפו כאילו היא שייכת לשם. הם הרימו מבט, שניהם מופתעים. האישה חייכה, כמעט בשביעות רצון, כאילו מאתגרת אותי להגיב. "מיה..." גרג התחיל, אבל הוא לא זז ממנה. הוא רק ישב שם, צופה בי כאילו הוא הקורבן. "אני... מפריעה למשהו?" קולי היה שקט, קצה מר פורץ דרכו. האישה הרימה גבה. "טוב, זה מביך," היא מלמרה בחיוך זדוני, נעמדת לאט. היא בחנה אותי מלמעלה למטה, כאילו מעריכה ופוסלת אותי בבת אחת. "אני אשאיר אתכם שניכם ל... לדבר." ברגע שהיא הלכה, גרג נאנח, קם ותוקע את ידיו בכיסיו. "תראי, מיה. הדברים בינינו... הם לא היו טובים כבר תקופה. את תמיד כל כך לחוצה, תמיד עובדת עד מאוחר—" "אה, אז זו אשמתי?" קטעתי אותו, מרגישה את הכעס דוחף את הכאב. "אתה בוגד בי כי אני עובדת כדי לבנות עתיד?" הוא משך בכתפיו, לא פוגש את מבטי. "אולי אנחנו פשוט רוצים דברים שונים. אני לא יכול להיות עם מישהי שאובססיבית לגבי העבודה שלה." צחקתי במרירות, מצליבה את זרועותיי. "ידעת בדיוק בשביל מה אני עובדת. ועכשיו, בגלל שהדברים קצת הסתבכו לך, אתה זורק את הכול?" הוא לא הגיב, רק נאנח, כאילו נמאס לו מהשיחה. לבסוף, הוא תפס את המעיל שלו. "אולי זה לטובה." "כן," מלמלתי, צופה בו הולך. "אולי זה כן." הדלת נסגרה, ועמדתי שם, לבד בשקט, מנסה לעבד את הכול. נבגדת בעבודה, מואשמת במשהו שלא עשיתי, ועכשיו... זה. רציתי לצעוק או לבכות או לקרוס. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק. לא עכשיו. היו לי חשבונות לשלם, ועבודה שנייה שמחכה לי. --- הצלילים החמים והמוכרים של בית הקפה עטפו אותי כשקשרתי את הסינר שלי. רחש הקולות, צלצול הכלים – זה היה סוג של נחמה, בריחה זמנית מהבלגן של חיי. "יום קשה?" שאל סאם, עמיתי לעבודה, מגיש לי מגש הזמנות. "אין לך מושג," מלמלתי, מנסה לחייך. "טוב, את כאן עכשיו," הוא אמר בחיוך. "כוס קפה אחת בכל פעם, נכון?" הנהנתי, מתמקדת במשימה שלפניי. אני יכולה לעשות את זה. אני חייבת. ככל שהערב התקדם, התמקמתי בקצב של קבלת הזמנות והגשת לקוחות. החזרה נימקה את עוקץ היום, גם אם רק קצת. אבל אז הרמתי מבט והרגשתי את ליבי מחסיר פעימה. אדריאן עמד ליד הדלפק, צופה בי. מצמצתי, לא בטוחה אם אני מדמיינת דברים. אבל לא, זה היה הוא – הבוס שלי, אותו אדם שנשאר בשקט כשנזקקתי לו ביותר. הנחתי את המגש שלי, מנגבת את ידי על הסינר כשניגשתי. "מר נייט," אמרתי בשקט, מנסה לשמור על קולי יציב. "אני... לא ציפיתי לראות אותך כאן." הוא הרים גבה. "אני חושב שעברנו את הטקסים, מיה." "נכון." הכרחתי חיוך. "רק... רציתי להגיד לך שלא עשיתי את זה. לעולם לא הייתי גונבת מהחברה—" הוא הרים יד, קוטע אותי. "אני יודע." המילים תפסו אותי לא מוכנה, משאירות אותי חסרת מילים. "אתה... יודע?" "כן." מבטו התרכך קצת, רמז למשהו כמו חרטה חולף על פניו. "אבל לא הייתה ברירה אחרת. לעת עתה, מישהו היה צריך לקחת את האשמה. את היית... שעיר לעזאזל נוח." "שעיר לעזאזל?" קולי רעד בתסכול. "לא הייתי נאמנה לחברה. עבדתי קשה בשביל הכול, ועכשיו אני פשוט—" "מיה." הטון שלו התרכך. "אני יודע מי את. אני יודע איזה מין אדם את." "אז... איך אני מתקנת את זה?" שאלתי, ייאוש מחלחל לקולי. "איך אני מנקה את שמי?" הוא שתק לרגע, מבטו יציב על שלי. ואז, במבט שלא יכולתי ממש לקרוא, הוא נשען קרוב יותר. "יש דרך אחת," הוא אמר, קולו בקושי נשמע. קימטתי את מצחי, סוקרת את פניו. "על מה אתה מדבר?" "תתחתני איתי," הוא השיב, הטון שלו רציני ויציב. נראה היה שהעולם נוטה סביבי. מצמצתי, בטוחה ששמעתי לא נכון. "סליחה?" הוא לא היסס. "תתחתני איתי, מיה. זו הדרך היחידה לתקן את זה."