"בוקר טוב," אמרתי, נכנסתי לסלון בנמתחות קלה. ריח של קפה עמד באוויר, אבל מה שתפס את תשומת ליבי היה אדריאן שישב ליד שולחן האוכל, כבר שקוע בעבודה. מסך המחשב הנייד שלו הטיל זוהר רך על תווי הפנים החדים שלו, ואפילו באור הנינוח של הבוקר, הוא נראה מושלם באופן מעצבן. "בוקר," הוא ענה מבלי להרים את ראשו, כל תשומת ליבו מוקדשת למה שהוא הקליד. הססתי לרגע, צופה בו, לפני שפניתי לכיוון המטבח. "קפה או תה?" "קפה," הוא ענה בקצרה. "קפה יהיה," מלמלתי בשקט, לוקחת את הקומקום. חלק ממני רצה להכין תה רק כדי להכעיס אותו, אבל נמנעתי, והחלטתי לחסוך את האנרגיה שלי לקרבות משמעותיים יותר. כשחזרתי לשולחן האוכל עם שני ספלים מהבילים, הנחתי אחד לפניו ותפסתי את המושב מולו. אדריאן הנהן בקצרה, תשומת ליבו עדיין על המחשב הנייד שלו. לגמתי מהקפה שלי, נותנת לחמימות לחלחל לתוכי, לפני ששברתי את השתיקה. "אז," התחלתי, מנסה להישמע נינוחה, "אתמול בלילה היה... דרמטי, אתה לא חושב?" אדריאן סוף סוף הרים את מבטו, הבעתו בלתי ניתנת לקריאה. "אף אחד לא ציפה שהאקס שלך יופיע משום מקום." נרתעתי קלות, חום עלה ללחיי. "כן, בקשר לזה..." היססתי, מסחררת את הקפה בספל שלי. "לא היה לי מושג שהוא יהיה שם, אני נשבעת. יום לפני שהחרטה הזו התחילה, נפרדתי ממנו. תפסתי אותו בוגד בי עם איזו בחורה בבית שלי. אפילו לא רציתי לחשוב עליו, שלא לדבר על לראות אותו שוב." אדריאן הרים גבה אבל לא אמר דבר. הוא פשוט הנהן כאילו הוא מתייק את המידע וחזר לשים לב למחשב הנייד שלו. חיכיתי רגע, מצפה שהוא יגיד משהו, אבל כשהוא לא עשה זאת, נאנחתי ונשענתי קדימה. "אתה יודע, אדם נורמלי לפחות היה אומר, 'וואו, זה מבאס' או 'אני מצטער שאת עברת את זה.' משהו אנושי." "את נראית בסדר," הוא אמר מבלי להסתכל עלי, קולו רגוע ומנותק. "וואו. תודה, דוקטור אדריאן," מלמלתי בסרקזם. "שמח לדעת שעברתי את מבחן היציבות הרגשית." הוא אפילו לא סדק חיוך, מה שרק הרגיז אותי עוד יותר. החלטתי לנסות גישה אחרת. "אז, מה הסרט האהוב עליך? או שאתה אחד מהאנשים שאין להם זמן לדברים כאלה?" הוא עצר את ההקלדה שלו והסתכל עלי, עיניו מצטמצמות מעט. "מיה." "כן?" אמרתי בתמימות, לוגמת מהקפה שלי. "אנחנו לא צריכים לעשות את זה." "לעשות מה?" "את זה." הוא הצביע באופן מעורפל בינינו. "שיחות קטנות. להכיר אחד את השני. זה מיותר." מצמצתי, מופתעת. "מיותר? אנחנו גרים ביחד. מה עוד אנחנו אמורים לעשות, לשבת בשקט ולהעמיד פנים שהשני לא קיים?" הוא נשען לאחור בכיסאו, הבעתו מתקשחת. "בבית הזה, אנחנו לא צריכים להתנהג כאילו אנחנו חברים. בחוץ, אנחנו שומרים על מראית עין - מחייכים למצלמות, מחזיקים ידיים, משחקים את הזוג המושלם. אבל בפנים? גבולות הם הכרחיים." "גבולות?" חזרתי, עצבנותי גוברת. "אתה גורם לזה להישמע כאילו אנחנו באיזה משא ומתן תאגידי, לא נישואים." "בדיוק," הוא אמר בצורה חלקה. "וגבולות ברורים מונעים סיבוכים." בהיתי בו, המומה. "אתה רציני?" "לגמרי." הוא קם, מרים את המחשב הנייד שלו. "ההסדר הזה עובד כי הוא מקצועי. בואו נשאיר את זה ככה." "לא יאומן," מלמלתי, צופה בו מתרחק. --- באותו ערב, מצאתי את עצמי לבד בסלון, עדיין משחזרת את דבריו של אדריאן בראשי. "גבולות," לעגתי לעצמי. "נראה אותך בקשר לזה." כשחזר אדריאן מחדר העבודה שלו, השתרעתי על הספה עם רגליים מורמות על משענת היד, דפדפת במגזין. "נוח?" הוא שאל, הטון שלו יבש. "מאוד," אמרתי בחיוך, מטה את ראשי כדי להסתכל עליו. "זה בתוך הגבולות, או שאני צריכה לשבת זקופה ולשלב את ידי בנימוס?" הוא לא הגיב, אבל הרעד הקל בלסתו אמר לי שאני בודקת את סבלנותו. "מה לגבי זה?" אמרתי, נמתחת בכוונה רבה יותר. "האם אני פוגעת בכללים הבלתי נראים שלך, מר מקצועי?" "מיה." הטון שלו היה אזהרה, אבל התעלמתי ממנו. "תרגע," הקנטתי, מתיישבת מעט. "אתה כל כך נוקשה. אני רק מנסה לגרום לבית הזה להרגיש קצת פחות כמו משרד תאגידי וקצת יותר כמו, אני לא יודעת, בית?" "זה לא בית," אמר אדריאן בתקיפות, מבטו נעול על שלי. "זה הסדר זמני. אל תטעי אותו בשום דבר נוסף." לעגתי, מטלטלת את ראשי. "אתה באמת יודע איך להרוג את האווירה, אתה לא?" "אני לא כאן כדי לבדר אותך, מיה," הוא ענה, מתקרב, המסגרת הגבוהה שלו מטילה צל עלי. "את יכולה לבדוק את הסבלנות שלי כמה שאת רוצה, אבל תזכרי, זה רחוב דו סטרי. אל תדחפי רחוק מדי." "לדחוף רחוק מדי?" חזרתי, מרימה גבה. "מה אתה הולך לעשות, לרשום לי על חוסר ציות?" לסתו התהדקה, ולרגע, חשבתי שהוא הולך להתרחק. אבל אז, להפתעתי, הוא התקרב. בקושי הספקתי להגיב לפני שידו הייתה על גב הספה, פניו במרחק סנטימטרים משלי. "תן לי להבהיר דבר אחד," הוא אמר בשקט, קולו נמוך ושולט. "אני לא משחק משחקים, מיה. אז, אלא אם כן את רוצה לגלות מה קורה כשחוצים את הקו הזה, אני מציע לך להפסיק לבדוק אותי." לרגע, אף אחד מאיתנו לא זז. האוויר בינינו הרגיש טעון, המתח רוחש כמו חוט חשמל חי. יכולתי להרגיש את נשימתו, חמה ויציבה, מלטפת את עורי. הלב שלי דפק בחזה שלי, ושנאתי כמה נסערת הרגשתי תחת מבטו העז. אבל לא עמדתי לסגת. "אולי אני רוצה לגלות," לחשתי, המילים מחליקות החוצה לפני שיכולתי לעצור אותן. עיניו של אדריאן החשיכו, ולשבריר שנייה, חשבתי שהוא אולי באמת... מה? לנשק אותי? לא ידעתי למה ציפיתי, אבל כשפתאום התיישר וחזר לאחור, היעדר נוכחותו הותיר אותי חסרת נשימה. "אל," הוא אמר, הטון שלו קר יותר עכשיו, כאילו הוא השיג שליטה מלאה מחדש. "יש לנו הופעה פומבית מחר. נשף. תהיי מוכנה." וככה, הוא הסתובב ויצא מהחדר, והשאיר אותי יושבת שם, לחי עם סומק וראשי רץ. --- למחרת בבוקר, התעוררתי בהרגשה מוזרה של תערובת של התרגשות ופחד. נשף. מעולם לא הייתי באחד כזה לפני כן. בטח, ראיתי אותם בסרטים וברשתות החברתיות, אבל להשתתף באחד? זו הייתה רמה חדשה לגמרי של הפחדה. אחרי שהתקלחתי ולבשתי שמלה שחשבתי שנראית גם אלגנטית וגם נוחה, יצאתי מהחדר שלי ומצאתי את אדריאן מחכה לי ליד המדרגות. מבטו סרק אותי, ויכולתי להבין מיד מהקמט הקל במצחו שהוא לא התרשם. "זה לא יעבוד," הוא אמר בטון שטוח. הצצתי למטה בשמלה שלי, מבולבלת. "מה לא בסדר בה?" "זה בסדר לארוחת ערב קלילה, אבל לא לנשף," הוא ענה, כבר הולך לכיוון ארון סמוך. "אני אוהבת את זה," טענתי, מצליבה את ידי בזמן שהוא חיטט בין הקולבים. "זה קלאסי ונוח." "ולא מתאים לחלוטין לערב," הוא השיב, מוציא שמלה חלקה באורך הרצפה בירוק אזמרגד עמוק. הוא הושיט לי אותה. "תלבשי את זה." הססתי, בוהה בשמלה כאילו היא האויב. "למה אתה צריך להחליט מה אני לובשת?" "כי למראה יש משמעות," הוא אמר בפשטות. "ומה שאני רוצה זה מה שתלבשי." לסתי נפלה. "סליחה? אתה לא יכול—" "מיה," הוא קטע, הטון שלו לא משאיר מקום לויכוח. "זה לא נתון לדיון. תתחלפי." חטפתי את השמלה מידיו, ממלמלת בשקט כשדרכתי בחזרה לחדר שלי. "פריק שליטה," גנחתי, סוגרת את הדלת מאחורי. כשיצאתי לבסוף בשמלה, אדריאן העביר עלי מבט מהיר והנהן באישור. "יותר טוב. בואי נלך." --- מקום הנשף היה עוצר נשימה. כשמכוניתנו נעצרה ליד הבניין הגדול, העמודים העצומים והנברשות הנוצצות שלו נראו אפילו מבחוץ, לא יכולתי שלא לפצות. "וואו," לחשתי, עיניי פעורות לרווחה. "המקום הזה... עצום." אדריאן הביט בי, הבעתו בלתי ניתנת לקריאה. "היצמדי אלי," הוא אמר. הנהנתי, פתאום הרגשתי עצבנית. "גרתי בעיר הזו שנים ומעולם לא דמיינתי שאני אהיה במשהו כזה," הודיתי בשקט. "אל תדאגי," הוא אמר, קולו עדין באופן בלתי צפוי. "אני אהיה ממש לצידך." דלת המכונית נפתחה, וקולות מצלמות מצלמות מילאו את האוויר. כתבים היו בכל מקום, שאלותיהם באות במהירות בזמן שיצאנו יחד. "מזל טוב על נישואיכם!" "איך נפגשתם שניכם?" "אתם מתכננים להקים משפחה בקרוב?" חייכתי בכוח, נאחזת בזרועו של אדריאן בזמן שעשינו את דרכנו דרך הכאוס. שלוותו מעולם לא התערערה, וניסיתי לשאוב כוח מהתנהגותו הרגועה. ברגע שנכנסנו פנימה, האורות המסנוורים והעושר של הנשף עצרו את נשימתי. החדר היה מלא במשפחות משפיעות, הצחוק והפטפוט שלהן מהדהדים מהתקרות הגבוהות. הרגשתי צריבה של חוסר ביטחון כשסרקתי את הסביבה. "את בסדר?" שאל אדריאן, נשען מעט. הנהנתי במהירות. "כן, רק... מנסה לקלוט את הכל." "את תהיי בסדר," הוא אמר, הטון שלו מרגיע. כשעברנו בין הקהל, אדריאן הציג אותי לאנשים שונים, כל אינטראקציה מכריעה יותר מהקודמת. עשיתי כמיטב יכולתי לחייך ולהנהן, אבל השאלות האינסופיות והחיוכים המלוטשים התחילו להתיש אותי. בשלב מסוים, נראה שאדריאן חש באי נוחותי. "בואי נרקוד," הוא אמר לפתע, לוקח את ידי ומוביל אותי לרחבת הריקודים. "לרקוד?" חזרתי, נבהלת. "תסמכי עלי," הוא מלמל, ידו מונחת קלות על מותני כשהמוזיקה גאתה. נראה שהעולם דוהה כשהזזנו בסנכרון, נוכחותו היציבה מעגנת אותי. בפעם הראשונה באותו ערב, הרגשתי שאני יכולה לנשום. אבל בדיוק כשהתחלתי להירגע, כתב התקרב לקצה רחבת הריקודים, המצלמה שלהם מצלמת. "מיה, את יכולה לספר לנו מה היווה השראה לרומן הסוער שלך עם אדריאן?" קפאתי, מוחי מתרוקן. המילים נתקעו בגרוני, ויכולתי להרגיש את כובד עיני הקהל עלי. לפני שהספקתי לענות, העקב שלי נתפס בשולי השמלה שלי, ומעדתי, בקושי מצליחה לתפוס את עצמי לפני שנפלתי. אחיזתו של אדריאן התהדקה עלי, קולו נמוך באוזני. "תחייכי, מיה. אל תתני להם לראות אותך נכשלת." אבל כשיישרתי, שאלתו החוקרת של הכתב תלויה באוויר, והרגשתי שהחזית שבניתי בקפידה מתחילה להיסדק.