לרגע, אף אחד מאיתנו לא זז. אמו של אדריאן עמדה בפתח, עיניה מצטמצמות כשהביטה בינינו. האוויר נעשה כבד יותר, משקל מילותיה לוחץ על החדר כמו שמיכת עופרת. אדריאן היה הראשון להתאושש. הוא התנתק מהקיר, פניו החליקו להבעה הבלתי ניתנת לקריאה, בשליטה מושלמת שתמיד עטה בפומבי. "אמא, את שומעת דברים." "אני לא חושבת," היא השיבה בחדות, צועדת עוד יותר לתוך החדר. מבטה עבר אליי. "מיה?" בלעתי רוק, אוחזת בידית המזוודה החצ