מיה ישבה ליד שולחן קטן ובלוי בחוץ בבית הקפה הקטן שהחלה לפקוד מדי בוקר. העיירה הפכה במהרה לבית עבורה. זה לא היו רק הרחובות המקסימים המרופדים בעצי אלון עתיקים או החנויות הקטנות והנעימות שמכרו מוצרים בעבודת יד - זה היה השקט. סוג השקט שנראה בלתי אפשרי למצוא בעיר הסואנת שהשאירה מאחור. אבל יותר מכך, היא מצאה נחמה בקצב החיים האיטי כאן, והיא הייתה צריכה את זה. היא הייתה צריכה להרגיש שהיא יכולה לנשום שוב.