"אני בא איתך." קפאתי, ידי עדיין מונחת על ידית הדלת. הסתובבתי מעט, ולכדתי את מבטו של אדריאן מצדו השני של החדר. היציבה שלו הייתה נינוחה, יד אחת תחובה באדישות בכיסו, אבל היה משהו בטון שלו שהרגיש... נחרץ. כאילו אין מקום לויכוח. הרמתי גבה. "למה?" אדריאן משך בכתפיו, חוצה את החדר לעברי. "אמרת שאת הולכת לבית של אמא שלי. חשבתי להצטרף." צמצמתי את עיניי. "אתה אף פעם לא מבקר את אמא שלך מרצון. מה הסיבה האמיתית