מנקודת מבטה של אינס: שאפתי אוויר בכבדות, הגידים שלי נאבקים בעצמם. הגוף שלי נלחם בעצמו, מתחנן להשתחרר לצורתו האכזרית והפראית יותר, אבל נעצתי שיניים, עוצרת בעצמי. התאומים היו חכמים מספיק כדי לדעת שהשינוי הבלתי צפוי שלי מסמן סכנה, ולא רציתי שהם יפחדו - עדיין לא. ואז הדלת חרקה ונפתחה, וכל האוויר נפלט מהגוף שלי. זה היה הוא. כמובן שזה היה הוא. כתפיים רחבות, שיער פרוע, זיפים סביב קו הלסת - איך יכולתי בכלל לדמיין משהו אחר? ראולף קרן אלינו, עיניו בצבע ענבר חד בתוך האור החמים של המטבח. על גבו היה תלוי אייל מת. צווארו היה קרוע, ולשונו השתרבבה מחצי פיו, משכנעת במותו, חשבתי, ועוד יותר מעוררת תיאבון בשל כך. ריין ורנארד צרחו משמחה כזו שכמעט ציפיתי שהם יהפכו באופן ספונטני, כמו שתמיד היו עושים כשהיו צעירים מכדי לשלוט בזה. אבל הם שמרו על צורתם, משתחררים מאחיזתי המגוננת וצוללים מהר ככל האפשר לזרועותיו הממתינות של אביהם. ראולף טלטל את כתפיו בחוזקה, השליך את פגר האייל לשולחן הסמוך, והרים את שניהם ללא מאמץ. חשתי שאני נרגעת בצד התנור. לעזאזל, אינס, תתאפסי על עצמך. הימים האלה נגמרו. אין ממה לפחד. לא כאן. כאן, אין כלום מלבד הילדים שלי והבעל שלי והקוטג' הקטן והיפהפה שלנו בקצה המרוחק של מדינה אמריקאית בשם ורמונט. שרידי הפחד שלי - זיכרונות חצי ממומשים של צללי שחר, שיניים מבריקות ועיניים שחורות חדות - הם רק זה. זיכרונות. ראולף נישק כל ילד בראשו, קודם את ריין, אחר כך את רנארד, ואז את שניהם שוב ליתר ביטחון. הוא הזיז את משקלו חזרה אל משקוף הדלת, הרים גבה אחת פרועה לכיווני, פיו מעוקל בהבעה תמהה. "אינס, רציתי לשאול אותך משהו," הוא אמר. הטון שלו היה מושתק באופן לא אופייני, קר כברזל. התאומים קפאו בזרועותיו, עיניהם הפקוחות מסתובבות בינינו. התנגדתי לדחף של שפתיי להתעקם כלפי מעלה. "באמת?" הוא הנהן בחומרה. "את רואה, בזמן שצדתי, מצאתי את עצמי... איך לומר... מוטרד ממשהו." "וזה...?" "חשבתי שזה יום ההולדת של מישהו... אבל לא הצלחתי להיזכר של מי. זה לא מוזר? אני תמיד מרגיש כל כך רע כשאני שוכח את היום המיוחד של מישהו, אבל בשביל החיים שלי, לא הצלחתי--" ההברה האחרונה בקושי נמלטה משפתיו לפני שהתאומים החלו להכות אותו, מייללים במחאה. שמתי יד על פי וצחקקתי. הם היו יותר ממורעמים; היה זעם בעיניהם הקטנות, או שווה ערך לזה, בכל מקרה. הם מעולם לא ידעו כעס אמיתי, וכל עוד אחיה, הם לעולם לא ידעו. "אה, אה, חכו," אמר ראולף, מתכווץ באופן דרמטי בתגובה להתקפות התאומים. "אני חושב... אני חושב שאולי זה חוזר אליי עכשיו--" "אתה לא מצחיק!" התעקשה ריין דרך חיוך. "אתה לא יכול לשכוח את זה!" "זה חשוב!" הוסיף רנארד. "אתם צודקים לחלוטין. לא מאמין שעשיתי דבר כזה... זה בטח הגיל." הוא הידק את שפתיו יחד והנהן. "הזיכרון שלי פשוט לא מה שהיה פעם... תגידו לי שוב, בני כמה אתם? חמש? שש?" "לא, לא!" הם שרו יחד. "אתם אומרים לי שאתם בני ארבע?" לסתו נפלה. "אתם לא יכולים להיות כבר בני שבע--" "אנחנו בני שמונה!" צעקה ריין, מכה באביה בזעם. "שמונה? מון דייה, הזמן באמת טס." עיניו עלו אליי שוב, ובטני התהפכה. גם אחרי כל הזמן הזה - יותר מעשור של נישואים, ומערכת יחסים לשנים רבות מעבר לכך - עדיין הייתה לו דרך לגרום לי להרגיש כמו ילדה קטנה המוצפת בהתאהבות. "ובכן, אם אתם באמת בני שמונה שנים שלמות... הייתי אומר שזה מצריך איזשהו חגיגה, לא הייתם אומרים?" "כן!" צווח רנארד, בעוד ריין הניעה את ראשה במידה של התלהבות שהייתה כמעט היסטרית. "מזל שתפסתי את ארוחת הערב המיוחדת הזו בשבילנו, אם כן." הוא הטה את ראשו לכיוון האייל. "טרי יותר מטרי, מז אמור. רק הכי טוב ליום כל כך מיוחד. ואמא שלך... עכשיו, מה זה?" הוא איזן ילד על כל ירך, ניגש אליי, עושה הצגה גדולה של הרחת האוויר כל הזמן. "איזה סוג של מרק, זה? אכפת לך אם אני רק...." הוא הניח את שניהם והושיט יד לכיוון הסיר המבעבע. הסטתי אותה מיד. רציתי לחשוב שהוא לא מספיק מגוחך כדי לטבול את ידו במים רותחים כמעט, אבל לעולם לא יכולתי להיות בטוחה עד כמה הוא ילך עם הבדיחות המגוחכות שלו. "לא לגעת, אבא," נזפתי. "וגם לא להיות דוגמה רעה ללה פטיט שיו, גם כן. אתה יודע יותר טוב." "אני מניח שאני כן." הוא מצמץ לאט לעברי, מצחו מקומט בייאוש מזויף. הסטתי אותו משם. צוחק, הוא נשען על הקיר, הזיז את משקלו על רגל אחת. "באמת, מה יש לך שם? זה מריח כמו גן עדן." "ובכן, נשמע שהגרסה שלך לגן עדן לא חוסכת בשום שום," אמרתי. הרמתי כף עץ מהדלפק וערבבתי את הסיר באדישות. "יש לחם בתנור, ואני הולכת לבשל כמה ביצים עלומות, גם כן. עם זה והבשר ביחד, אני מתארת לעצמי שתהיה לנו ארוחה שמתאימה אפילו לגורים הגדלים הרעבים ביותר. ואתם רעבים, נכון?" השלכתי את המילים האחרונות מעבר לכתפי וזכיתי במענה של הסכמה קדחתנית. "אז תעלו למעלה ותשטפו ידיים; אתם שניכם מלוכלכים. לא גידלתי אתכם כמו חיות." הם צחקו על זה. זו הייתה בדיחה ישנה, ומגוחכת להפליא, אבל שווה את זה בשביל החיוכים שהיא תמיד הביאה לפניהם. כל אחד מהם נתן לאביהם חיבוק אחרון סביב המותניים, ואז הסתובבו והתחילו לרוץ משם, קולותיהם חופפים כשהם ניסו להתחרות זה בזה במעלה המדרגות. מצאתי את עצמי בוהה אחריהם במשך כמה רגעים ארוכים, מתענגת על החום שמתחת לעצם החזה שלי. "הם באמת גדלים מהר, לא?" עם היעלמות הילדים, הנימה הטיפשית נעלמה מקולו, אם כי עדיין הייתה בו הילה של חיוך. פניתי לפגוש את עיניו. הוא עדיין נשען על הקיר, זרועותיו משולבות, ניצוץ סביבתי מוחזק בעיניו החיוורות. "גם אני חשבתי על אותו הדבר," הסכמתי. "זה מרגיש כמו קלישאה עד שאתה חי אותה." "זה המקרה להרבה דברים, הייתי אומר." "אה, כן? כמו מה?" העמדתי פנים שאני חוזרת למרק, אבל הוא ידע כמוני שכל תשומת הלב שלי הייתה עליו - החום שלו, הקרבה שלו, הצרידות של קולו. "ובכן, את יודעת... אהבה. אובדן. ענייני לב. אפילו המשוררים לא יכולים לעשות צדק עם כמה דברים." הרצפה חרקה כשעשה צעד לעברי, ונתתי לעיניי להיעצם, ידי נעצרת על כף המרק. "מישהו מרגיש רומנטי. הציד גרם לך להתלהב, שרי?" "אולי אני פשוט מפתה מהמרק המבריק של אשתי..." הוא מלמל ליד שיערי. "התכוונתי לעשות מרק בצל צרפתי," אמרתי, "ואז נזכרתי שיש לי בעל בררן יותר מהילדים בני השמונה שלי, שלא היה יודע טעם טוב אם הוא היה בא ונושך אותו מאחור." "אין טעם באוכל, בטח, אני יכול לקבל את זה." צמרמורות סבבו במורד גבי כששם יד על כתפי, האגודל שלו מלטף את תחתית תנוך אוזני. "אבל אני אוהב לחשוב שאני בוחר כמה דברים טוב מאוד." "אני בטוחה שאתה עושה." זרועו השנייה מצאה את דרכה סביב מותני, ולא התנגדתי כשמשך אותי קרוב. הוא היה חזק מספיק שיכולתי כמעט להתרפות באחיזתו, ראשי נשען על חזהו, בלי הפחד הקל ביותר מנפילה. שפתיו החליקו על החלק בשיערי, ושולחות סבב נוסף של צמרמורות לאורך עמוד השדרה שלי. "את יודעת," הוא נשף באוזני, "עם שני אלה כל כך גדולים, אולי הגיע הזמן להתחיל לחשוב על עוד. בקרוב, אולי. ברגע ש...." הוא משך בעדינות בשיערי. "הלילה?" נלחמתי בהסמקה בלחיי ללא הועיל רב. "אתה מלוכלך," אמרתי, "ביותר ממובן אחד, מונסייה ארתור." משכתי קצת לאחור בחוסר רצון, פקחתי את עיני, וחזרתי לערבב. "עכשיו, למה שלא תעלה למעלה ותשטוף ידיים, בעצמך?" "בלי אפילו נשיקה מאשתי היפה?" נתתי לו לסובב אותי בעדינות, ואז הרמתי את סנטרי כדי לבהות בו. הוא עדיין היה צעיר, רק כמה שנים מבוגר ממני, אבל אהבתי לחשוב שהורות שינתה אותו. לזקן המרושל והנערי הזה היה נימה של בגרות שלא הייתה קיימת קודם לכן, חוכמה צנועה מסוימת שאורבת בכתמים האפורים של זקנו וקמטי הצחוק סביב עיניו בצבע הקריסטל. יכולתי לבהות בו לנצח, אבל הוא לא נתן לי את ההזדמנות לפני שהתכופף לנשיקה. נאנחתי לתוך שפתיו. הוא טעם כמו הציד, ברזל עטוף במחטי אורן, עדיין חם מהריגוש של הניצחון. רק כשלשונו החלה לגרות את שלי משכתי לאחור, נותנת לו סטירה רכה על הלחי ליתר ביטחון. "זה מספיק, אתה איש מגוחך. לך להתנקות. אני אכין את השאר." הפעם הוא ציית, אבל לא בלי נשיקה גנובה אחרונה על הלחי. הוא קרץ לי, ואז רץ בחצי ריצה במעלה המדרגות, והשאיר אותי לבד במטבח שוב. על מה לעזאזל חשבתי לפני שהוא חזר הביתה? לאיש המגוחך הזה יש חיבה רבה למחיקת כל מחשבה אחרת בראשי בכל פעם שהוא נכנס לחדר. לא בדיוק התכונה המועילה ביותר בבן זוג לחיים, אבל לראולף היו דרכים לפצות על כך. המרק, זה היה זה. משהו היה חסר. התבוננתי בזה לרגע ארוך יותר, ואז משכתי בכתפיי והוספתי כמה ניעורים נוספים של פלפל שחור. זה לא יכול להזיק, בכל מקרה. למעלה, צינורות רטנו, ומי המקלחת החלו ללחוש. העברתי את תשומת לבי לאייל. הם ירצו את זה נא, כמובן, אבל לפחות אוכל לחתוך אותו לחתיכות ניתנות יותר לניהול. אחר כך זה יהיה רק עניין של בישול הביצים, חלוקת מנות, וכמובן - ציפוי העוגה שהחבאתי בתנור לצד הלחם האפוי. הודאתי שהגזמתי קצת השנה, אבל הציפייה למבטים על פני הילדים כבר הספיקה כדי להפוך את העבודה הנוספת לכדאית. כרגיל, שניהם התווכחו על איזה טעם הם רוצים. רנארד התחנן לווניל, בעוד שריין התעקשה על שוקולד, אז החלטתי להמשיך ולנסות את מזלי בעוגת שיש. בפעם האחרונה שבדקתי, זה נראה די טוב. השמש החלה לזחול מתחת לאופק בחוץ, ומילאה את המטבח באור ענברי עמוק. שאפתי נשימה ארוכה ונמוכה. השלום התמהמה לבוא, אבל הוא כאן. יש לי בית יפה, שני ילדים מושלמים ובעל שמטריף אותי. אפילו הבגוניות, חשבתי, יהיו בסדר. באשר לכאב הבסיסי ההוא, לרחש החלש מאוד הזה שמשהו עלול להיות לא בסדר... האינטואיציה שלי תמיד הייתה יוצאת דופן; זה היה כישרון משותף בתוך המין שלנו. אינסטינקט חייתי, אני מניחה שאפשר לקרוא לזה. אבל גם נטיתי להיות פרנואידית. בטח זה לא יותר מזה. הכל בסדר. זה חייב להיות.