נקודת מבט של ריין אני מתיישבת זקופה ברגע שאני מריחה אותם. הייתי מזהה את הריח שלהם בלי קשר לצורה שלי, אבל הוא בולט עוד יותר כזאבה, והוא ממלא אותי באופוריה חסרת מעצורים. התאומים שלי. היא סוף סוף מביאה לי את התאומים שלי. אני משתנה לצורה אנושית ברגע שאני שומעת כמה סטים של צעדים נשברים דרך השלג. הם עוצרים ממש בחוץ, ולילי דופקת קלות על הדלת. "ריין?" "אני כאן. אני כאן, קטנים שלי." אני מטלטלת את רגליי בחר