רֵיין, נקודת מבט אני בוכה. דמעות בוערות מלכלכות את לחיי, אנחות פראיות קורעות את גרוני. לא אכפת לי מי שומע. אני הופכת שלא במתכוון לזאבה שלי, ואני מייללת. אוסבורן רץ בחזרה לחדר, עוזב את מי שהיה בחוץ באמצע משפט. "אני אחזור אליך על זה," הוא אומר לפני שסוגר את הדלת. אני שומעת צעדים הולכים ומתרחקים, ריח של בושם. אישה? "את בסדר?" הוא שואל, יושב על הרצפה לידי. "אוי, ריין. אני כל כך מצטער." אני לא יכולה לה