נקודת מבט של ריין עוברים עוד יומיים לפני שסוף סוף נותנים לי אוכל. כשאני שומעת את הנקישה של המנעול, אני מניחה שזה בטח הזיה. היו לי יותר מהמנה שלי מהם כשהרעב השתרש בבטני. וירן, אלדריק, רנארד, אוסבורן... כולם ביקרו אותי, החזיקו אותי קרוב, הבטיחו לי הבטחות. וכולם התפוגגו לתוך ערפל בזרועותיי. זה שונה מההתחלה. אין שום התפרצות של סחרחורת, שום אור שפתאום פורח את הראייה שלי לקשת צבעים חדשה לגמרי. רק הרעש ה