נקודת מבט של ריין במשך זמן מה, כל מה שאני יכולה לעשות זה לבכות. אני מרגישה רע שאני עושה את זה מול הילדים. אני לא יכולה לדמיין לראות את ההורים שלי נשברים ויכולה רק לצפות שזה יהיה מעבר למפחיד אם הייתי רואה אותם ככה. אם זה מפריע לבנים, הם מסתירים את זה ממני. הם מתכרבלים אלי כשאני משחררת גניחה יבשה אחת אחרי השנייה, ריקה מדמעות. לילי מחכה בשקט ליד פתח הדלת. "לעולם לא עוד," אני חוזרת, שוב ושוב, עד שהמיל