אוליביה התגנבה בשקט לחדר החשוך למחצה. השעה הייתה אחרי חצות, והיא יכלה להרגיש את כובד השעה לוחץ על כתפיה. היא היססה, לא שמעה דבר מלבד תקתוק השעון המרוחק, כל שנייה תזכורת לכמה מאוחר היא. היא התייצבה, הודפת את עצביה, בתקווה למצוא את איתן ישן. אבל כשפנתה לפינת הסלון המואר בעמום, לבה צנח. הוא היה שם – יושב נוקשה בכורסה, חצי אפוף בצל. מבטו היה רחוק, נעוץ אי שם ברחבי החדר, כאילו הוא מסתכל דרכה. הוא נראה