אוליביה עמדה קפואה, צופה במילותיו של איתן מהדהדות בראשה. גירושים. זה היה הדבר האחרון שאי פעם חשבה שיגיד, הנשק האחרון שציפתה שירים נגדה. לבה דפק בחזה, תערובת של הלם וייאוש אחזה בה. היא לא יכלה לתת לזה לקרות. איתן היה שלה. היה לה חיים כאן, עתיד שנבנה בקפידה עד הפרט האחרון, ואף אחד מזה לא יכול להתפרק – לא בגלל זה. "איתן," היא לחשה, אבל הוא כבר הסתובב, גבו היה חומה שהיא לא יכלה לטפס עליה. "איתן, חכה!