גבריאל פתח בכוח את הדלת לחדר העבודה של אמו, קול עץ על עץ חד הדהד בחדר השקט. מייבל ישבה בכורסה האהובה עליה ליד החלון, מוארת באור שחדר מבעד לוילונות הכבדים. היא הרימה את מבטה מהספר, חסרת פחד, פניה מסכה מושלמת של שליטה קרירה. "אמא, אנחנו צריכים לדבר," אמר גבריאל, קולו מתוח, יציבתו נוקשה. הוא לא חיכה לתגובתה כשצעד לתוך החדר, מצמצם את המרחק ביניהם. "גבריאל," היא בירכה אותו, טון הדיבור שלה היה נייטרלי.