הבס המרעיד רטט דרך עצמותיה של סופיה, כשארגה את דרכה דרך המועדון המואר בעמימות, מוחה מעורפל מאדי השמפניה וחוסר הוודאות. הבהוב אורות הניאון והחום מרחבת הריקודים הצפופה גרמו לה להרגיש מנותקת מהמציאות וספוגה בה בו זמנית. היא לא הייתה צריכה להיות כאן – דווקא הלילה, ערב חתונתה – אבל הנה היא. בבר, היא שמה לב אליו. מבטו היה נעול עליה מהרגע שנכנסה. עיניים כהות, לסת חדה, לבוש בחליפה מחויטת ללא דופי – הוא נראה כמו מישהו שלא שייך לכאן, בדומה לה עצמה. ובכל זאת הוא עמד שם, ויסקי בידו, הילה של אדישות מרחפת סביבו כמו גלימה. "עוד שמפניה לכלה המיועדת?" הוא שאל, קולו חותך את הרעש. הטון שלו לא היה לועג, אבל הוא היה משולב במשהו כמו הבנה, כאילו הוא ראה בה יותר ממה שהיא רצתה לחשוף. ידה של סופיה נעה באופן אינסטינקטיבי לעבר טבעת האירוסין שלה, תזכורת לכל מה שהיא הייתה אמורה להיות. "איך ידעת...?" "יש לך את המבט הזה." הוא לגם מהמשקה שלו, עיניו לא עוזבות את שלה. "כאילו את עומדת על סף משהו גדול ואת לא בטוחה אם לקפוץ או להתרחק." מילותיו שלחו צמרמורת דרכה, הד מטריד של מחשבותיה שלה. היא פתחה את פיה כדי להכחיש, אבל האמת הייתה שהיא לא יכלה. איתן היה הכל על הנייר – גבר מצליח, נאה, יציב. אבל משהו בכל זה הרגיש חלול, אפילו עכשיו. "אני לא בורחת," היא מלמרה, כמעט לעצמה, אבל הוא שמע אותה. "אז למה את כאן?" הוא הרים גבה. "ערב לפני החתונה שלך. לא נראה כמו התנהגות של מישהו שבטוח בבחירות שלו." חזה התהדק. זה לא היה המקום שלו לשפוט אותה, ובכל זאת הוא צדק. בועות השמפניה במחזור הדם שלה גרמו לה להרגיש חסרת משקל, אבל גם שבירה, כמו זכוכית שמחכה להישבר. "אני גבריאל," הוא אמר, בלי לתת הסבר נוסף. "סופיה." היא לא ידעה למה היא אמרה את זה, אבל ברגע שהשם שלה היה שם בחוץ, זה הרגיש קל יותר איכשהו, פחות מכביד. "נעים להכיר, סופיה." שפתיו התעקלו לחצי חיוך שלא הגיע לעיניו. "אני מניח שאני לא ממש במקום לשפוט. אני כאן מאותה סיבה שאת כאן, כנראה." הוא לגם לגימה ארוכה, הוויסקי נעלם בלגימה אחת. "איזו סיבה זו?" שאלה סופיה, נשענת על הבר כאילו הוא יכול לעגן אותה. "שברון לב." קולו היה נמוך, בקושי נשמע מעל המוזיקה, אבל היא תפסה את המשקל בו. "תפסתי את חברה שלי שלוש שנים עם גבר אחר. הלילה." סופיה מצמצה, המילים פגעו בה חזק יותר ממה שציפתה. "אני... אני מצטערת." הוא משך בכתפיו, אבל התנועה הייתה נוקשה, כואבת. "אל תהיי. אני מניח שהייתי עיוור למה שהיה מולי." מבטו הבהב מטה לעבר טבעת האירוסין שלה. "אבל אז, אני לא היחיד שעיוור, נכון?" החדר התנודד מעט, שילוב של יותר מדי שמפניה וסערת רגשות מתערבלת. היא הייתה צריכה להרגיש נעלבת מהרמז שלו, אבל במקום זאת, זה הרגיש כמו דלת שנפתחת, כזו שהיא לא בטוחה שהיא רוצה לעבור דרכה. "תרקוד איתי," היא פלטה, המילים חמקו לחופשי לפני שהספיקה לעצור אותן. גבריאל הסתכל עליה כאילו הוא לא ממש מאמין למה שהוא שמע. "זה כנראה לא רעיון טוב." "אולי," היא הסכימה, מרגישה נועזת יותר תחת האורות העמומים של המועדון והבאז הרך בוורידים שלה. "אבל אולי זה בדיוק מה ששנינו צריכים." הוא היסס לרגע, ואז רוקן את שארית המשקה שלו. "בסדר," הוא אמר לבסוף, קולו מחוספס אבל לא לא נעים. "ריקוד אחד." הם עברו לרחבת הריקודים הצפופה, המוזיקה פועמת סביבם, דוחפת אותם קרוב יותר זה לזה. ידיו של גבריאל מצאו את מותניה, מייצבות אותה כשהם התנועעו. סופיה נשענה עליו, גופה נע לקצב, מוחה קהה באושר בפעם הראשונה מזה חודשים. משקל העולם, של נישואיה הקרבים, של כל ציפייה ואחריות, נראה כאילו הוא נופל. "הוא משמח אותך?" קולו של גבריאל היה בקושי לחישה, נשימתו חמה על אוזנה. השאלה ריחפה ביניהם כמו ענן סמיך. איתן היה הגיוני. הוא הקל על חייה, החליק אותם, כמו חתיכת פאזל שהתאימה למקום שהיא הייתה אמורה להיות בו. אבל האם הוא שימח אותה? "אני לא יודעת," היא לחשה בחזרה, הווידוי הרגיש כמו בגידה ושחרור בו זמנית. גבריאל נסוג מעט, בוחן את פניה. "את צריכה לדעת." לפני שהספיקה להגיב, העולם נטה בחדות. האלכוהול שזורם דרכה גרם להכל להסתחרר, והיא מעדה. זרועותיו של גבריאל התהדקו סביבה. "את בסדר?" הוא שאל, דאגה אמיתית בעיניו. "אני רק צריכה קצת אוויר," היא מלמרה, מנסה להתייצב. האורות המהבהבים והמוזיקה הרועשת היו יותר מדי, שהציפו את חושיה. גבריאל לא היסס, והוביל אותה לכיוון היציאה. בחוץ, אוויר הלילה הקריר פגע בעורה, אבל הוא לא עשה הרבה כדי לפזר את הערפל בראשה. היא ניסתה לקחת נשימה עמוקה, אבל גם זה הרגיש קשה מדי. "משהו לא בסדר," היא מלמרה, נשענת בכבדות עליו. "לא שתיתי כל כך הרבה..." "תן לי להזמין לך מונית," אמר גבריאל, דאגה ניכרת בקולו. אבל כששלח יד לטלפון שלו, רגליה של סופיה בגדו בה. הוא תפס אותה לפני שהיא פגעה בקרקע, מחזיק אותה צמודה לחזהו. "לא יכולה ללכת הביתה," היא מלמרה. "לא יכולה לתת להם לראות..." "בסדר, בסדר." קולו של גבריאל נשמע כאילו הוא מגיע מרחוק מאוד. "יש לי חדר במלון בקרבת מקום. את יכולה לנוח שם עד שתרגישי טוב יותר." מבעד לאובך, סופיה הרגישה שהיא מורמת למכונית. אורות העיר טשטשו על פני החלון כשראשה נשמט על כתפו של גבריאל. היא הייתה צריכה לפחד, היא ידעה מרחוק. במקום זאת, היא הרגישה בטוחה בזרועות הזר הזה, בטוחה יותר ממה שהרגישה מזה שנים. חדר המלון היה ברמת יוקרה, הכל בצבעי שמנת וזהב. גבריאל הניח אותה בעדינות על המיטה, ונסוג מיד. "אני אקח את הספה. פשוט תנוחי." "תישאר." סופיה שלחה יד לאחוז בידו, החדר הסתובב סביבה. "בבקשה. אני לא רוצה להיות לבד הלילה." הוא היסס לרגע ארוך, מבטו מלא קונפליקט. "סופיה, אנחנו לא צריכים..." אבל היא משכה אותו לנשיקה, הצורך שלה בנוחות, בבריחה, שהכריע את שיקול הדעת שלה. שפתיו של גבריאל פגשו את שלה בהיסוס בהתחלה, ואז בעוצמה גוברת, כאילו גם הוא טובע והיא הייתה חבל ההצלה שלו.