סופי נפלה על הספה הבלויה בסלון של רייצ'ל, כתפיה כבדות ממשקל יום נוסף של דחיות. פניה היו חיוורות, עיניה רחוקות, כאילו השאירה חלק מעצמה ברחובות העיר. היא כמעט לא שמה לב למבטו המודאג של דודה דן, כשריחף בקרבת מקום. "סופי," אמר בעדינות, קולו חדור דאגה, "תני לי לעזור לך. עשית כל מה שיכולת." אבל סופי הניעה את ראשה, קוטעת אותו לפני שהספיק להמשיך. "לא, דוד דן. אני צריכה להוכיח לכולם – במיוחד לעצמי – שאני י