היא הרימה את מבטה, הסקרנות פינתה את מקומה להפתעה כשראתה את דודה דן עומד שם, ידיו בכיסים, חיוך עדין על פניו. "היי, ילדה," הוא אמר, מתקרב, דאגה ניכרת בעיניו. הוא משך כיסא ליד מיטתה, רגליו נשחקו בשקט על הרצפה. "דוד דן!" קראה סופי, מנסה להתיישב זקופה יותר. אנחה נמלטה משפתיה כשהכאב חדר דרך בטנה. "אני אפרוש," אמרה רייצ'ל בחיוך יודע כשהיא הסתכלה על התינוקת לפני שעזבה. "רק תודיעי לי אם את צריכה משהו." "בס