אֲדוֹרָה ישבה לבדה בסלון המרווח והמואר בעדינות, לבה דוהר בחוזקה כנגד כלוב הצלעות שלה. קולותיהם המעומעמים של גבריאל ואימו נמוגו במורד המסדרון כשעברו לחדר אחר, והותירו אותה בשקט מחניק. היחס הקר של אימו קודם לכן ומבטיה הבוחנים היו לא נוחים, אך כעת הם נראו טריוויאליים לעומת הסערה המתחוללת במוחה. היא ניסתה להרגיע את עצביה, מיישרת קמטים בלתי נראים בשמלתה באצבעות רועדות, כשקול מוכר חתך את השקט כמו סכין.