סופיה התעוררה בתחושה של כאב ראש בלתי פוסק, פיה יבש כנייר זכוכית. היא מצמצה מול החדירה החדה של אור יום שזרם דרך וילונות לא מוכרים. נאנקת, היא פקחה את עיניה בכוח, מנסה לחבר את רסיסי הלילה הקודם. הבזקים לא קשורים של צחוק, מוזיקה רועשת ואורות מסתחררים רקדו בזיכרונה. היא זכרה את זרועה של לילי משולבת בשלה כשהן שתו שוט אחר שוט, חום האלכוהול שורף לה בגרון. בטנה התהפכה כשהכל התחיל לחזור – העכבות שלה נופלות תחת השפעה, ואז הוא. גבריאל. סופיה עצמה את עיניה בחוזקה כאילו זה יכול לעצור את הזיכרונות. עיניו החודרות של הזר, האופן שבו הוא כאילו הופיע לצידה, מציע לה עוד משקאות. היא הרגישה פזיזה, פראית, כאילו היא יכולה לברוח ממגבלות העתיד המתוכנן שלה, ולו רק ללילה אחד. אבל עכשיו, המציאות הקשה הייתה בלתי נסבלת. לאט, היא סובבה את ראשה לצד השני של המיטה. ריק. הסדינים היו קרים. לבה התכווץ, ופאניקה שטפה את ורידיה. היא התיישבה במהירות, הבינה שהיא עירומה מתחת לסדינים. עורה הצטמרר בתחושה של פגיעות שגרמה לה להרגיש חולה. "אוי אלוהים... מה עשיתי?" היא לחשה, קולה בקושי נשמע כשלבה דפק בחזה. אירועי הלילה היו מטושטשים, אבל האשמה החונקת כבר הורגשה מחניקה. מראה של מזומנים מקומטים על שידת הלילה גרם לבטנה להתהפך. הדופק שלה הואץ כשאוויר עלה בגרונה, מוחה צועק שמשהו לא בסדר, נורא, נורא לא בסדר. למה היה שם כסף? האם זו הייתה בדיחה, איזה אי הבנה חולנית? יום לפני החתונה שלה – המחשבה סובבה את בטנה. היא בגדה באיתן, האיש שאמורה הייתה להתחתן איתו, האיש שהיא אהבה. דמעות צרבו את עיניה, והיא מיהרה לנגב אותן. היא לא יכלה להישאר כאן. לא לעוד שנייה. בהיסטריה, היא משכה את בגדיה עליה, ידיה רועדות כשהיא התלבשה. היא מעדה אל הדלת, בקושי עוצרת כדי להתבונן בחדר המלון העלוב כשפתחה אותה. אור היום החד בחוץ היה כמעט יותר מדי מכדי לשאת אותו כשדרכה אל העולם, עולם שהרגיש עכשיו זר ובלתי סלחני. היא ראתה אישה דוחפת עגלת ניקיון, ומבטיהן נפגשו לרגע קצר ולא נוח. "הכל בסדר, גברת?" שאלה האישה. סופיה הנהנה, הגוש בגרונה מנע ממנה להגיב. היא מיהרה על פני האישה, רגליה רועדות כשהיא התקדמה במורד הרחוב, נואשת לעזוב את הסיוט הזה מאחור. אבל הבושה נצמדה אליה כמו עור שני. סופיה התכופפה לתוך סמטה סמוכה, לא מסוגלת לעצור את הבחילה יותר. היא התכופפה, מתנשפת כשדמעותיה התערבבו עם הטעם המר של מיץ קיבה. דמעות זלגו על פניה, כל אחת מהן עדות לעומק החרטה שלה. איך היא יכלה לתת לזה לקרות? מה עשיתי? מוחה היה מערבולת של פאניקה, אשמה ושנאה עצמית. היא חשבה על איתן – החיוך החם שלו, האופן שבו הוא הסתכל עליה באהבה כזו, כאילו היא האדם היחיד בעולם שחשוב. איך היא יכולה להתמודד איתו עכשיו? איך היא יכולה לספר לו על הטעות האדירה שהיא עשתה? לא. היא לא יכולה. איתן לעולם לא יכול לדעת. מחשבת הווידוי גרמה לה להרגיש שוב חולה. היא לא יכולה להרוס אותו, לא עם זה. החיים שלהם ביחד, העתיד שהם תכננו, הכל היה על כף המאזניים. הלילה האחד הזה של פזיזות – הטעות האחת הזו – יכולה להרוס הכל. היא תצטרך לקבור את זה עמוק בפנים, לנעול את זה במקום שאפילו היא לא תוכל לגעת בו. הכאב והאשמה יהיו שלה לשאת לבד. סופיה עמדה רועדת, מנגבת את פיה בגב ידה. היא יישרה את בגדיה ועצרה מונית חולפת, מוכנה לאסוף את עצמה. כשהמונית התרחקה מהמדרכה, היא בהתה החוצה מהחלון, מנסה להרגיע את הסערה בתוכה. העיר חלפה על פניה בטשטוש, אבל כל מה שהיא יכלה לראות היה את פניו של איתן, את האהבה שהם חלקו, את החתונה שהייתה אמורה לקרות מחר. "אני אתקן את זה," היא לחשה לעצמה, קולה רועד. "אני אתקן את זה, ואיתן לעולם לא יצטרך לדעת." היא אמרה את זה שוב ושוב, כמו תפילה, מקווה שהמילים איכשהו יהפכו את זה לאמיתי. נהג המונית הציץ בה במראה האחורית. "את בסדר שם מאחור, גברת?" סופיה מצמצה, נבהלה. "כן... כן, אני בסדר," היא שיקרה, קולה בקושי יציב. אבל היא לא הייתה בסדר. היא הרגישה כאילו נשמתה הוכתמה, כאילו חושך זחל פנימה והשאיר אותה משתנה לבלי שוב. היא קיבלה החלטה – החלטה אחת נוראה, שיכורה – ועכשיו היא תצטרך לחיות עם ההשלכות. אבל איתן לא. הוא לא יכול. מחשבת אהבתו אליה, טהורה ובלתי מעורערת, גרמה לבטנה להתהפך שוב. היא לא יכולה לאבד אותו. היא לא תאבד אותו. סופיה קיבלה החלטה כשהמונית התקרבה לבניין הדירות שלה. היא לעולם לא תדבר על הלילה הזה שוב. היא תנעל את זה, תעמיד פנים שזה מעולם לא קרה. איתן לעולם לא יידע, והחיים שלהם ביחד יימשכו, לא מוכתמים בטעות שלה. היא חייבת להאמין בזה. כשהמונית עצרה מול הבניין שלה, לבה של סופיה התחיל לפעום שוב. הדירה שלה הרגישה כמו מבצר, מקלט בטוח מהבלגן שהיא יצרה. היא מסרה לנהג את המזומנים המקומטים מכיסה, אותם מזומנים שהושארו בחדר המלון. היא ניסתה לא לחשוב על זה, ניסתה להתעלם מגל הבושה ששטף אותה כשהמונית התרחקה. לוקחת נשימה עמוקה, היא התחילה ללכת לכיוון הדירה שלה, אבל לבה צנח כשראתה את איתן עומד בכניסה, ידיו שלובות, מבט מצפה על פניו. הוא עדיין לא ראה אותה, אבל הפחד שנבנה בחזה שלה היה עצום. מה אני אומרת לו? מוחה רץ כשהיא התקרבה, רגליה מרגישות כאילו הן יכולות לקרוס בכל רגע. כל צעד קרב אותה לעימות שהיא לא הייתה מוכנה אליו. "איפה היית?" קולו של איתן היה רגוע אבל נשא קצה של דאגה כשהיא התקרבה.