גבריאל נסע ברחובות החשוכים כשמחשבותיו רצות מהר כמו מכוניתו. ההודעה של אדורה, "בוא הביתה, אני מחכה," הדהדה במוחו, ושפכה עליו חמימות שלא חש זה עידנים. המחשבה שהיא שם, שאולי יחלקו לילה יחד בלי המתח הרגיל, עוררה משהו עמוק בתוכו. הוא חנה, מיהר במעלה המדרגות לדירתו, ועצר לנשום נשימה עמוקה. סוף סוף, הוא יראה אותה. הוא פתח את הדלת, ונכנס אל החלל החשוך והשקט. "אדורה?" קולו הדהד מהקירות, אבל לא הייתה תגובה.