"איתן," קולה של סופיה רעד, רועד תחת משקל האשמה והפחד. היא ניגשה אליו לאט, ליבה פועם בחוזקה כשהיא קופצת את ידיה בעצבנות לצידיה, מנסה לייצב את עצמה. האמת שרטה את קרביה, נואשת להשתחרר, אבל כל אינסטינקט צעק עליה להסתיר אותה. איתן הסתובב אליה, פניו אפלות מתסכול וחשד. עיניו, שפעם היו מלאות חום וחיבה, היו עכשיו קרות ומרוחקות. "סופי," הוא אמר, קולו בקושי נשלט, "אני לא אשאל שוב. מאיפה את באה?" נשימתה של סופיה נעתקה בגרונה. היא פתחה את פיה לדבר, אבל מילים לא יצאו. איך היא בכלל יכולה להתחיל להסביר? היא הרגישה כאילו חבל תלייה מתהדק סביב צווארה. היא הייתה צריכה זמן - כל דבר כדי לעכב את הבלתי נמנע. "אני... אני צריכה לספר לך משהו," היא גמגמה, מנסה לאסוף את מחשבותיה, עיניה משוטטות כאילו מחפשות מוצא. "אבל בוא ניכנס פנימה, נוכל לדבר יותר טוב עם כוס יין," היא הציעה בחולשה, בתקווה לרכך את המכה. לסתו של איתן נקפצה. עיניו נעצרו, הבעתו עזה כשהוא מצלב את זרועותיו. "אנחנו לא הולכים לשום מקום," הוא ירק, מתקרב צעד, כעסו מבעבע מתחת לפני השטח. "נדבר כאן. עכשיו." טון הדיבור שלו היה בלתי נסלח, ובטנה של סופיה התהפכה. לא היה לה מוצא. הקירות נסגרו עליה, והיא הייתה צריכה להתמודד עם הסערה שהיא יצרה. "יש משהו לא בסדר?" היא שאלה, קולה רועד, אבל שתיקתו של איתן הייתה התשובה הקולנית ביותר שהיא יכלה לקבל. מבטו ניקב אותה, מלא בכאב עמוק שגרם לליבה לכאוב. "מה זאת אומרת, 'משהו לא בסדר'?" קולו של איתן נסדק מרגש. אגרופיו נקפצו בחוזקה לצידיו. "הכל לא בסדר, סופי. איך הצלחתי לאהוב שרמוטה כמוך?" עיניה של סופיה התרחבו בהלם, מילותיו פגעו בה כמו סטירה על פניה. "מה? מה אתה אומר? איתן, אני לא—" "את יודעת בדיוק מה אני אומר!" איתן קטע אותה, קולו מתרומם, הכאב והבגידה ניכרים במילותיו. חזהו עלה וירד כאילו משקל רגשותיו היה יותר מדי מכדי לשאת. "איך יכולת לעשות לי את זה? אחרי כל מה שעברנו?" ליבה של סופיה הלם באוזניה, העולם מסתובב כשהיא מנסה להבין את מילותיו. "איתן, בבקשה, אתה מפחיד אותי. על מה אתה מדבר? מה עשיתי?" קולה נסדק כשדמעות איימו לנשור, בלבולה הופך לפחד. "אל תשחקי אותה תמימה," הוא נהם, פניו תערובת של זעם וחורבן. "ראיתי אותך. ראיתי הכל. אתמול בלילה. את חושבת שאת יכולה לשקר לי בפנים, שאני לא אגלה מה עשית בלילה שלפני החתונה שלנו?" סופיה הרגישה שהאדמה נשמטת מתחתיה. הוא ידע. הוא ראה משהו - משהו שהיא הייתה נואשת לקבור. חזהה התהדק כשהפאניקה התחילה. דמעות עלו בעיניה כשהיא מעדה על מילותיה. "איתן... הייתי שיכורה. לא חשבתי בצלילות. אני…" "חושבת בצלילות?!" איתן קטע אותה, קולו רועד בזעם בקושי נשלט. "לא חשבת בכלל, סופי! בגדת בי!" מילותיו היו חדות וחותכות, כל אחת מהן דוקרת עמוק יותר לתוך לבה. "בגדת בנו." ברכיה של סופיה כשלו, והיא הושיטה יד אליו, מתחננת בכל מה שנותר לה. "איתן, בבקשה! מעולם לא התכוונתי שזה יקרה. אני אוהבת אותך, אני נשבעת לך, אני כן! אתה היחיד שאי פעם אהבתי." איתן נרתע כאילו מגע ידה צרב אותו, הבעתו הבעת גועל. "אהבה?" הוא לעג במרירות. "את קוראת לזה אהבה? לא רק פגעת בי, סופי - הרסת אותי." קולו נסדק, בוגד בעומק כאבו. סופיה התייפחה, מנענעת בראשה. "זו הייתה טעות, טעות נוראה. בבקשה, תאמין לי. אני אעשה הכל כדי לתקן את זה. בבקשה, אל תיתן לזה להרוס אותנו." פניו של איתן התקשחו, שפתיו נלחצות לקו דק. "איך אני אמור לתקן את זה, סופי? איך אני אמור למחוק את מה שראיתי, את מה שאני יודע?" קולו נחלש, הופך רגוע בצורה מסוכנת. "אני לא יכול לסמוך עלייך יותר. איך אני יכול להתחתן עם מישהי שאני לא יכול לסמוך עליה?" משקל מילותיו התיישב על סופיה כמו אבן כבדה. נשימתה נעתקה כשההבנה שקעה. החתונה. הוא ביטל את החתונה. החיים שהם תכננו יחד - העתיד שהיא חלמה עליו - הכל התפרק לנגד עיניה. "איתן..." קולה היה בקושי לחישה, דמעותיה זולגות עכשיו על פניה. "בבקשה אל תעשה את זה. אל תתרחק מאיתנו. אני יכולה לתקן את זה. אני יכולה להיות טובה יותר. אני אבלה את שארית חיי בהוכחה לך את זה." אבל הבעתו של איתן הייתה קרה, ליבו לכאורה נעול מאחורי חומת הבגידה שהיא בנתה. "מאוחר מדי בשביל זה," הוא אמר, קולו חלול. "אין דרך חזרה מזה." סופיה התמוטטה על הקרקע, מתייפחת ללא שליטה, ידיה מכסות את פניה. "לא, בבקשה! אני לא יכולה לאבד אותך. אני לא יכולה! אתה הכל בשבילי." איתן עמד שם, ליבו קרוע בין אהבה לזעם. ידיו נקפצו לאגרופים לצידיו, אבל הוא ידע שלא משנה כמה הוא עדיין אהב אותה, הנזק כבר נעשה. אי אפשר לבטל את העבר. האמון התנפץ, ואיתו העתיד שלהם. הוא צעד אחורה, קולו קר וסופי. "אני מצטער, סופי. אבל זה נגמר." מילותיו הדהדו ברחוב הריק, הסופיות של זה מעיכה את האוויר מריאותיה. "אני לא רוצה לראות אותך יותר. סיימנו." ייבושיה של סופיה התגברו, גופה רועד מצער כשאיתן מפנה לה את גבו, מתרחק מכל מה שהם בנו יחד. היא צפתה בחוסר אונים כשהוא נעלם מהעין, ליבה נשבר עם כל צעד שהוא עשה. "איתן, בבקשה!" היא צעקה, קולה נסדק תחת משקל יאושיה. "בבקשה אל תעזוב אותי! אני אוהבת אותך!" אבל הוא לא הסתובב. הוא לא עצר. דעתו הייתה נחושה, ועם כל שנייה שחלפה, תקוותה של סופיה דעכה לאפס. היא הייתה לבד. אהבת חייה נעלמה, והעתיד שהם תכננו נעלם איתו. הכל בגלל טעות נוראה אחת. סופיה התכרבלה על המדרכה הקרה והקשה, מתייפחת ללא שליטה, הכאב בלתי נסבל. העולם סביבה נראה כאילו דועך, וכל מה שהיא יכלה לשמוע היה את קול ליבה מתנפץ למיליון רסיסים. "איתן..." היא לחשה אל הריק, קולה בקושי נשמע. אבל לא נותר אף אחד לשמוע אותה. היא הייתה לבד לחלוטין.