ידיה של סופיה רעדו כששלחה אותן אל הדלת, משקל דבריו של אביה עדיין מהדהד בראשה. "אינך חלק מהמשפחה הזו עוד." המילים הקרות והאכזריות הללו נחרטו בה כמו להב. כל חייה סבבו סביב תאגיד פליקס והמאבק המתמיד להוכיח את עצמה. אך הנה היא, מושלכת, מושפלת, מעמדה נלקח ממנה בקלות שבה מישהו עשוי לבטל אי נוחות. כשסובבה את הידית ויצאה ממשרדו של רונלד, תחושת ניכור מצמררת קיבלה את פניה. במרחק מטרים ספורים ממנה, עם החיוך המעצבן הזה מרוח על פניה, עמדה אוליביה. ציפורניה המטופחות להפליא תיפפו על רצועת העור של תיק היד היוקרתי שלה, עיניה נוצצות מסיפוק שחצני. נשימתה של סופיה נעתקה בגרונה כשליבה הלם בעוצמה. זה היה כאילו היא צועדת לתוך מלכודת, ואוליביה הייתה הציידת שחיכתה לטרף שלה למעוד. "נו, נו..." קולה של אוליביה היה כמשי טבול בארס. "לא ציפיתי לראות אותך יוצאת משם כל כך מהר. אבא בטח נתן לך שיעור טוב." היא התקרבה צעד אחד, קולה מטפטף סימפטיה מזויפת. "מסכנה שלי." דמה של סופיה רתח. כל עצב בגופה זעק שתתפרץ, שתמחק את המבט השחצני הזה מפניה של אוליביה. אבל במקום זאת, היא כפתה על עצמה חיוך. חיוך קר ומעוות שבקושי הגיע לעיניה. "זה היה התוכנית שלך מלכתחילה, נכון?" שאלה, קולה חד בסרקזם. "להתחנף פנימה, לסובב הכל וכולם עד שאני הנבלית בסיפור? לגנוב את אבא שלי, את התפקיד שלי... את הארוס שלי. כל הכבוד, אוליביה. ממש הצטיינת." עיניה של אוליביה נצצו, והיא הניעה מעט את ראשה הצידה, מעמידה פנים של תמימות. "אוי, סופיה," היא געתה, מניחה יד בעדינות על חזה. "זו לא אשמתי שלא הצלחת לשמור על דברים יציבים. תמיד היית קצת מבולגנת, לא?" היא פשוט... עזרה היכן שיכלה." שפתיה של סופיה התעקלו. "עזרת? את קוראת למה שעשית לי עזרה?" היא צעדה צעד קדימה, קולה יורד ללחישה מסוכנת. "חבלת בי מההתחלה. לחשת שקרים לאוזנו של אבא, ציירת אותי כפזיזה, כלא מתאימה. את בכלל יודעת מה עשית? הרעלת הכל." חיוכה של אוליביה התרחב. "אוי, אל תהיי כל כך דרמטית, סופיה. לא הייתי צריכה ללחוש כלום. עשית עבודה מצוינת בהרס החיים שלך בעצמך. באמת, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשבת אחורה ולראות אותך הורסת את עצמך." היא התקרבה, קולה לועג. "לגבי איתן... נו, את יכולה להאשים אותו שבחר בי? אני כל מה שאת אף פעם לא היית. אלגנטית, מאופקת... יציבה." אזכורו של איתן שלח גל של כעס ששטף את סופיה. זו הייתה אוליביה כל הזמן, אורגת את רשתה, מחכה שסופיה תיפול לתוכה. ועכשיו, היא עמדה שם, מתגאה. "את חושבת שניצחת, נכון?" אמרה סופיה, קולה קר, קטלני. "את חושבת שרק בגלל שיש לך את חסדו של אבא שלי ואת איתן כרוך סביב האצבע שלך, שניצחת במשחק הקטן הזה." אוליביה הרימה גבה, שעשוע מרצד על פניה. "משחק? סופיה, זה מעולם לא היה משחק. זה עסק. ובואי נודה בזה - את מעולם לא התאימה לעולם הזה. את יותר מדי רגשנית, יותר מדי... לא יציבה." אגרופיה של סופיה נקמצו לצידיה, ציפורניה חודרות לכפות ידיה. "זה מה שאת מספרת לעצמך כדי לישון בלילה? שאת איכשהו יותר טובה? כי אני לא קונה את זה. את סתם נחש בשמלה מפוארת, אוליביה. לא משנה כמה תנסי, לעולם לא תהיי אני." עיניה של אוליביה החשיכו, ולרגע הראשון, מסכת הרוגע החליקה. "אוי, אני לא צריכה להיות את, סופיה. כבר לקחתי את כל מה שהיה חשוב." היא התקרבה, קולה הופך קר כקרח. "את אבא שלך, את החברה שלך, את המוניטין שלך. סיימת." לבה של סופיה פעם במהירות, אך היא סירבה לתת לאוליביה לראות אותה נשברת. "את חושבת שזה נגמר?" אמרה, קולה יציב, למרות הסערה שמשתוללת בתוכה. "את הוזה אם את מאמינה בזה. לא סיימתי. ממש לא." אוליביה צחקה בצורה אפלה, משליכה את שיערה מעבר לכתפה. "זה חמוד, סופיה. באמת. אבל את לא מבינה - אף אחד לא יעמוד לצידך יותר. את לבד עכשיו. אפילו איתן היקר שלך ראה את האור." אזכורו של איתן שוב פגע בסופיה כמו אגרוף בבטן, אבל היא לא מצמצה. היא לא יכלה. לא מול אוליביה. "איתן טיפש, בדיוק כמוך," ירקה. "אם הוא חושב שלהיות איתך זה ניצחון, הוא יותר פתטי ממה שחשבתי." "היזהרי עכשיו," לחשה אוליביה, עיניה מצטמצמות. "את דורכת על קרקע מסוכנת. יכולתי להכניס אותך לרשימה שחורה מכל המעגלים העסקיים בעיר עם שיחת טלפון אחת בלבד. את תלויה על חוט השערה, סופיה." סופיה הרגישה שהחדר נסגר עליה, אבל היא עמדה זקופה. "אין לי מה להפסיד יותר, אוליביה. אבל לך? יש לך הכל. וכשהכל יתמוטט סביבך - כי זה יקרה - אני אהיה שם. צופה." פניה של אוליביה התכווצו, חזית הביטחון שלה נסדקה קלות. "את הוזה," אמרה, קולה לא יציב כמו קודם. "אולי," אמרה סופיה, צועדת צעד קדימה, קולה נמוך ומאיים. "אבל לפחות אני לא פחדנית. בילית את כל חייך במציצת דם מאחרים, מניפולציה עליהם לעשות את העבודה המלוכלכת שלך. את כל כך רוצה להיות אני, אוליביה, אבל לעולם לא תהיי. כי עמוק בפנים, את יודעת שתמיד תהיי שנייה בטיבה." המילים פגעו באוליביה כמו סטירה, ולשנייה חולפת, סופיה ראתה הבזק של רגש אמיתי - פחד, אולי? כעס? היה קשה לדעת. אבל זה הספיק. לפני שאוליביה יכלה להגיב, מרגרט, המזכירה, הופיעה במורד המסדרון, עיניה פקוחות לרווחה בדאגה. "גברת פליקס... הכל בסדר?" היא שאלה בהיסוס, מביטה בין שתי הנשים. סופיה חייכה, חיוך קר ומחושב, כשפנתה להתמודד עם מרגרט. "אה, הכל בסדר, מרגרט. רק איחוד משפחתי קטן." מרגרט הנהנה, נראית לא משוכנעת, אבל לא אמרה דבר נוסף. סופיה הסתובבה חזרה לאוליביה, חיוכה מעולם לא דועך. "זה לא נגמר," אמרה בשקט, אך עם קצה מסוכן בקולה. "ממש לא." "את מוזמנת לחתונה שלי," היא זלזלה. מבלי לתת תגובה, סופיה הסתובבה והלכה, עקביה מצלצלים על רצפות השיש, הצליל מהדהד כמו יריות במסדרון הריק. מוחה דהר עם אפשרויות, דמה שואב תחושה מחודשת של מטרה. היא אולי למטה, אבל היא רחוקה מלהיות בחוץ.